חזרה אל התכנון האיכותני
יובל פורטוגלי[1]
ונורית אלפסי2
[1]
המעבדה להדמיה סביבתית והחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, אוניברסיטת תל אביב
2 המחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי, אוניברסיטת
בן גוריון בנגב
nurital@bgu.ac.il juval@post.tau.ac.il
תיאוריית התכנון כמו גם המסגרות
הפרקטיות לתכנון ערים נטשו זה מכבר את העיסוק במהות תכנונית-מרחבית ובתכונותיה.
החשיבה התיאורטית והפרקטית על תכנון עוסקת בתהליכי קבלת החלטות בתכנון, בהרכב
מקבלי ההחלטות, בקולם של הציבורים השונים המעורבים בתכנון ובמידת היעילות הכלכלית
או הצדק החברתי שיוצרים חוק התכנון והבנייה והגופים הפועלים על פיו. המהות
התכנונית – אופייה של הסביבה הבנויה ותכונותיה – אינם מהווים נושא מרכזי בתיאוריה
ובפרקטיקה של התכנון. כך היו פני הדברים כאשר התבססה תיאוריית התכנון
הרציונלית-כוללנית בשנות ה- 60' וכך גם בעת שהתפתחו תיאוריות ביקורתיות ורדיקליות
בשנות ה- 80', רעיונות פוסט-מודרניים של תכנון מתקשר בשנות ה- 90' ומערכות תומכות
תכנון ותומכות החלטה (PSS and DSS) בשנות ה- 2000. לטענתנו, על התכנון לשוב ולעסוק במהויות תכנוניות
ומרחביות. טענה זו מבוססת על הבנת העיר כמערכת מורכבת בארגון עצמי. מכך נובעות
השלכות תיאורטיות אך גם מעשיות – כאלה המצביעות על צורך לשנות את המבנה, החוקים
ותהליכי התכנון ולהסיט את תשומת הלב שלהם מההיבטים התהליכיים-טכניים אל תכונות
העיר והאזור ואל איכויות מרחביות. במאמר הנוכחי אנו מציעים מסגרת למערכת תכנון שיש
בה היבטים איכותניים ומהותיים לצד המבנה התהליכי.