המדיניות הקרקעית הלאומית

עדי ניב

המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע

adin@kkl.org.il

המדיניות הקרקעית הלאומית נקבעת על ידי מועצת מקרקעי ישראל, בניגוד לנטייה לחשוב כי ממשלת ישראל היא בעלת הסמכות לקבוע מדיניות זו. קביעה זו נעשית בהתאם לחוק מינהל מקרקעי ישראל הקובע את תפקידו, מבנהו ומעמדו של המינהל.

על אף הסמכה זו, הקביעה הראשונית בעניין המדיניות הקרקעית הלאומית נעשתה על ידי המדינה בחוק יסוד אותו חוקקה הכנסת (חוק יסוד מקרקעי ישראל) ולפיו הבעלות במקרקעין בישראל לא תועבר אם במכר ואם בדרך אחרת. כך גם קבע חוק מקרקעי ישראל ולפיו אסורה העברת בעלות, למעט בין המדינה וקק"ל, חליפין במקרקעין והשלמת נחלאות. חוק זה אסר גם על החלפת קרקע חקלאית בעירונית.

עקרונות אלה מלווים כרקע בסיסי וכהנחיה עקרונית את מועצת מקרקעי ישראל מאז הקמתה ועד היום.

יחד עם זאת צריך להדגיש את מקומה של קרן קימת לישראל בהשפעה ובהכוונה של המדיניות הקרקעית הממלכתית, אף אם אינה גוף ממלכתי. השפעה זו הוקנתה לקק"ל מעצם האמנה שנחתמה בינה לבין המדינה בשנת 1961 שלפיה הוקם למעשה מינהל מקרקעי ישראל. אמנה זו קובעת כי קרקעי בישראל תימסר אך ורק בחכירה ולפי המדיניות שתיקבע על ידי מועצת מקרקעי ישראל. עוד מסדירה האמנה את מעמדה של קק"ל  ומעניקה לה כמחצית מחברי מועצת מקרקעי ישראל. יחד עם זאת האמנה קובעת הקמתו של "מינהל פיתוח קרקע" בקק"ל ומקנה לו את הסמכות להיות למעשה שותף בקביעתה של המדיניות הקרקעית.

אשר על כן מאליו מובנת השפעתה הרבה של קק"ל, כפי שנצטברה לאורך שנים, על קביעתה של המדיניות הקרקעית הלאומית, דבר ההופך אותה מגוף פרטי שעניינו רק בעסקיו הוא לגוף בעל השפעה רבה על מסגרות ממלכתיות בעלות משמעות.

עקב כך יובן מדוע הנושא שעתיד להיות "תפוח האדמה הלוהט" במשך תקופה לא קצרה הוא רעיון חילופי הקרקעות המתוכננים בין קק"ל לבין מדינית ישראל כפי שעולה מניתוח המלצותיה של וועדה ממלכתית שמונתה על ידי יו"ר מועצת מקרקעי ישראל. לפי רעיון זה, קק"ל תעביר לבעלות המדינה את קרקעותיה במרכזי אזורים אורבניים ובעיקר במרכז הארץ וזו מצידה תעביר לבעלות קק"ל קרקעות בגדלים זהים בבעלות המדינה בנגב ובגליל ותשליש בידיה את הפרשי הערך הכלכלי בין הקרקעות בהן ייעשה החליפין האמור.

עצם הרעיון האמור מהווה מהפכה רבתי במערכת הקרקעית של המדינה כאשר המלצות הוועדה האמורה ("וועדת גדיש") כוללות שינויים לא מעטים ותהפוכות מבניות שאיש בעבר לא צפה כי יתרחשו.

העובדות הקרקעיות שנתהוו בשטח, החלטות מדיניות שונות וכניסתן לתוקף של הוראות חדשות ומיוחדות בכל הנוגע לשינויי ייעוד בקרקעות החקלאיות בקיבוצים ובמושבים הם שדחפו להחלטות אלה המוגדות כחלק ממטרה לאומית שהותוותה והוגדרה כ"הקטנת החיכוך בין מינהל מקרקעי ישראל לבין האזרח".

ארבע גישות אסטרטגיות עיקריות  בבסיס עיצובה של מדיניות קרקעית לאומית:

הגישה הכלכלית, השמה דגש על הקרקע כמקור להגדלת הכנסות המדינה.

הגישה החברתית, לפיה יסוד היסודות הוא השוויון ויש להציב את הדאגה לסיפוק הצרכים החברתיים בראש סדר העדיפויות.

הגישה התכנונית, לפיה קביעת ההתייחסות לקרקע צריכה להיות רק על פי מקומה בתכנון הלאומי והאזורי ויש לנקוט מדיניות נוקשה כלפי כל חריגה מתכניות אלה.

גישת ההתייחסות לרפורמות המוצעות, כמו הרשאה למכירת קרקעות המדינה ולא רק להחכרתן או להארכת תקופת החכירה לפרטים והעמקת האפשרות העומדת בפני הפרט לעיגון זכויות בקרקע הלאום שברשותו.