תכניות להחייאה עירונית בתל אביב
אליהו שטרן
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
תהליך אובדן החיות העירונית לא דילג על
שכונותיה הותיקות של תל אביב ובחלקן החלו בשנים האחרונות תהליכי הידרדרות. התהליך
המורכב, המוצג בהרצאה, גורם לאובדן הקהילתיות, להומוגניזציה ולהיווצרות
"גטאות" חברתיים ו/או דמוגרפים.
שכונות העוברות תהליכים אלה יוצרות "חורים שחורים" במרקם העירוני
והתפשטותם בערי המערב הביאה לפעולות פיתוח שונות שהתכנסו תחת המטרייה הסמנטית של
"החייאה עירונית". הפעולות להחייאה עירונית הן מגוונות בגישתן,
במטרותיהן ובכלים המיושמים. מרבית הפרויקטים להחייאה עירונית שמו להם כמטרה, לרוב
סמויה, את העלאת ערך הנכסים על ידי יצירת מנגנוני ביקוש. בכך הייתה התעלמות
מהמאפיינים הספציפיים של השכונות, מערכן הסגולי להעשרת כלל המרקם העירוני, מרצון
התושבים החיים בהן, ולעיתים גם מהפוטנציאל הכלכלי והעירוני של החלופות האפשריות
להחייאתן.
בשנים האחרונות עיריית תל אביב-יפו החלה
בהחייאה עירונית של מספר שכונות ותיקות וביניהן, לב העיר, נווה צדק, פלורנטין,
נווה שאנן, מבואות יפו, שכונת שפירא, ולאחרונה גם שכונת מונטיפיורי. ההרצאה
הנוכחית תדגים את יישומן של שתי גישות שונות להחייאה עירונית בשתי שכונות: שכונת
פלורנטין ושכונת שפירא. תהליך ההחייאה בשכונת פלורנטין התבסס על גישת "היער
החי" במטרה לשמור על רוח המקום, ותהליך ההחייאה בשכונת שפירא התבסס על תפישת
"הכפר העירוני" במטרה להעלות את הדימוי של דרום העיר תוך מתן דגש לשיקום
עירוני-קהילתי. שתי התכניות התבססו על תהליך אינטנסיבי של שיתוף ציבור, הן
בהתוויית התכנית והן ביישומה. שתי התכניות, למרות השוני שביניהן, מדגישות את הצורך
שבשיתוף המגזר הפרטי במטרה להגדיל את ערך המוצר הציבורי ואבטחת אספקתו האמינה
לטווח ארוך.