תכנון ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה
בירושלים: 1967- 1975
ברכה סליי, פרופ' רות קרק, ד"ר נועם שובל
המחלקה
לגיאוגרפיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
עם שחרור ירושלים ביוני 1967, ניתנה לממשלת ישראל
הזדמנות יוצאת מן הכלל לתכנן ולשקם כיחידה שלמה את הרובע היהודי ההרוס. לנגד
עיניהם של מתכנני ומשקמי הרובע עמדו שתי מטרות עיקריות: החייאת שכונת המגורים על
מוסדות התפילה והחינוך שלה, והקמת "עיר תיירות מורשת" עם החן והייחוד
הארכיטקטוני של ירושלים העתיקה, רובע הכולל אתרים, מוזיאונים ושירותי תיירות
ומסחר. מטרת המחקר שיוצג בכנס הנוכחי, ושאנו מקווים לקבל עליו משוב היא לחקור את
התכנון, השיקום והשימור, והאכלוס הראשוני של הרובע.
המחקר משלב עבודת שטח של ראיון פעילים ותושבים וותיקים
עם חקר מקורות ארכיוניים, מפות, תכניות אב ומתאר וצילומים.
הנושאים העיקריים שיידונו הם: פיתוח פיזי מרחבי של הרובע
בכללותו, ובאופן מפורט יותר - הקמת שכונת
המגורים ומוסדותיה, פיתוח תיירותי ומסחרי (כולל החפירות הארכיאולוגיות), ופיתוח
מוסדות דת, חינוך ותרבות עבור תושבים ועבור הציבור הרחב. נתייחס גם לאינטראקציה
בין הרובע לרחבת הכותל המערבי ולרבעים האחרים בעיר העתיקה, ולעיר החדשה. נדון
באידיאולוגיות, ובמטרות מדיניות, כלכליות, דתיות ואסתטיות של הממסד ושל הגופים
הפרטיים. יש לתת תשומת לב מיוחדת ליחסי הגומלין בין גורמים לא מוסדיים והממסד. נדון
גם בהשפעות ההדדיות בין תפישות התכנון ואידיאולוגיות לבין הפיתוח בפועל. יש
להתייחס לערך החברתי, הדתי, הכלכלי והפוליטי של מורשת הרובע היהודי, כפי שבא לידי
ביטוי בפעולות השימור ובתיירות המורשת. לסיכום, נדון במשמעות הרעיונית של השינויים
בנוף.
ברור שמה שהתרחש בתקופה ראשונית זו (1967 – 1975) השפיע
ומשפיע על המתרחש היום, ויש ללמוד ממנו לקח לעתיד. ידוע שלא כל מה שתוכנן להיבנות
ברובע נבנה, ושהרובע לא הפך למרכז התיירותי והתרבותי שאיחלו לו. על אף ניסיונותיה
של "החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי" לקבוע את אופיה
החברתי, האוכלוסייה שנמשכה למגורים ברובע הייתה שונה במידה רבה מאוכלוסיית היעד של
החברה. לתגליות הארכיאולוגיות הבלתי צפויות, למצב הפוליטי המשתנה, למשמעות
הסימבולית של הרובע היהודי לציבור הישראלי וליהדות התפוצה, לבעיות הנגישות,
להתפתחות המוסדות, ולגורמים נוספים, הייתה השפעה רבה על התפתחות הרובע, השפעה
הנמשכת עד היום.