התיישבות מתוכננת של כפרים ערביים בעמק יזרעאל:

דגם התיישבותי חדש

אמיר גלילי ורות קרק

המחלקה לגיאוגרפיה, האוניברסיטה העברית

amirg01@pluto.mscc.huji.ac.il

התפתחותו של הכפר הערבי הוגדרה במשך שנים כתוצאה של תהליכים ספונטאניים בעיקרם ולא של פעילות מתוכננת (גרוסמן, 1994). במסגרת זו תוארו מבנה הכפר (ברור, תשנ"ד) הקמתו (גרוסמן 1994) ודרכי התפתחותו (חמאיסי, תשנ"ד) כתוצר של תהליך חברתי פנימי וספונטאני של החברה הערבית. בנוסף לאלו, הייתה תפיסה הרווחת בכל הקשור למעמד בעלי הקרקעות באימפריה כאל ספסרי קרקעות שאינם מעוניינים בהשקעה בקרקע אלא ברווח ממכירתה בלבד (אשכנזי(.

מחקרים חדשים מראים כי בשלהי התקופה העות'מאנית הייתה הקמה של אחוזות ובתי אחוזה (קרק, בן ארצי ואהרנסון, 1988 ; ששון, בדפוס) וכפרים מתוכננים (כולל באדמותיו הפרטיות של השולטאן עבדול חמיד השני) לצרכים כלכליים – יזמיים ופוליטיים, בגדר תופעה יישובית שראוי לתת עליה את הדעת. עם זאת התמקדו מחקרים אלו בייסודם של ערים וכפרים על ידי גורמים שלטוניים בלבד (גזית, 2001 ; פישל, 2006).

מחקרנו, הנסמך על מגוון של מקורות ראשוניים ושניוניים, ועל עבודת שדה, מראה דגם של כפר מתוכנן שרווח בעמק יזרעאל בעשור הראשון של המאה העשרים. כפרים אלו (עד כה נתגלו ארבעה במספר) היו בעלי דגם אחיד, שונה לחלוטין מהדגם המוכר של כפר ערבי מסורתי, וחלקם היוו מערכת כפרית שלמה ומתוכננת. כפרים אלו נבנו על ידי שכבת בעלי קרקעות עשירים שישבו בלבנון ובפריס וראו בהקמת כפרים אלו חלק מהשקעה ופיתוח סדור ומתוכנן בנחלותיהם.

מחקר זה מאיר באור חדש תהליכי התיישבות כפרית בארץ ישראל ומראה כי תהליכי התיישבות מתוכננת לא היו נחלתה הבלעדית של התנועה הציונית. כמו כן מציג מחקר זה, בניגוד לתפיסה הרווחת, את בעלי הקרקעות כיזמים וסוכני שינוי אגרארי, תשתיתי ונופי חשובים, ולא כספסרי קרקעות.