בין Placeness ו-Displaceness – השגת מקום דו-קוטבית בעיירה הבדווית 'חורה'

ארנון בן-ישראל

המחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי -אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

arnonbe@bgu.ac.il

ככל מקום גיאוגרפי, למקום 'חורה' קיום פיסי ממשי ובמקביל קיום מופשט בתודעתם של יצרניו. מחקר זה בוחן את היחסים שבין מימדים משלימים אלה, כפי שמתהווים בעיירה הבדווית חורה. ניתוח פנומנולוגי של השיח המרחבי בקרב תושבים מציף שתי גישות המסמנות את הקטבים במנעד 'השגת המקום' (sense of place) ביישוב: הקוטב החיובי – Placeness - מבנה את 'מרחב העיירה' חורה כמקום המשכך את השינוי התרבותי הגדול, בכך שמאפשר שילוב של סגנונות חיים, שילוב המתבטא באופן הסימבולי המובהק ביותר בגידול צאן ובתעסוקה 'מודרנית'. זאת, תוך שמירה על המסגרות המשפחתיות-חמולתיות ותוך שיפור דרסטי ברמת החיים אל מול 'מרחב הביניים', קרי, האזור בו התגוררו תושבים אלה בטרם הוקמה העיירה חורה אך לאחר שכבר התקבעו. ההבניה הפיסית-ויזואלית של קבוצה זו היא כפרית באופייה, ערבית בסגנונה, ומאופיינת ברמת חציצה מרחבית נמוכה. הקוטב השלילי - Displaceness - מבנה את חורה כמקום חסר זהות יישובית סוגית. בכך כופה המקום עירוב של סגנונות חיים ואינו מאפשר שיפור משמעותי באיכות החיים אל מול 'מרחב הביניים'. הערבוב החברתי הבין-שבטי הבלתי נמנע בעיירה וכוחה התקף של המשפחתיות מחלישים את מעמדה של הרשות המוניציפלית המקומית ופוגמים באידיאל הפרברי הרצוי. ההבניה הפיסית-ויזואלית כאן היא פרברית יותר באופייה, מערבית-ישראלית בסגנונה ומאופיינת ברמת חציצה גבוהה בין המגרשים.

ניתוח חברתי-מרחבי מראה קשר הפוך בין הייחוס החברתי הפנים-בדווי ובין הנטייה להשגת מקום חיובית בעיירה. מסקנה זו מאשרת מחקרים קודמים. דווקא אותם המקרים אשר חורגים מדפוס זה מלמדים כי ככל שבדווים נחשפו ו/או אימצו סגנון חיים האופייני למעמד הביניים היהודי העכשווי, הבא לידי ביטוי גם במרכיבים ויזואליים-נופיים כגון ארכיטקטורה וגינון, כך נוטים הם לגבש השגת מקום שלילית בחורה. עבורם העיירה אינה אלא סוג של גטו אתני, חותמת נוספת של זהות שחורה שמטביעה עליהם המציאות הישראלית. קבוצה מרכזית וחשובה זו, אשר על פי החזון התכנוני המודרניסטי תפקידה היה להוביל את האוכלוסייה הבדווית לקראת 'אזרחות מהוגנת', דווקא היא סוכנת של חוסר נחת ושל תחושת ניכור במקום.