אפיון דפוס
החריגה מתוכנית מתאר מחוזית ומשקלו בעיצוב המרחב
עידו פורת, נורית אלפסי, יצחק בננסון
וטל סבוראי
המחלקה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת
בן גוריון בנגב
porath@bgu.ac.il
הסדרת המרחב
הישראלי בתוכניות כוללניות ארוכות טווח מעוגנת בחוק התכנון והבנייה. חוק זה מגדיר
היררכיה של תוכניות וועדות על מנת ליישם את התכנון מהרמה הארצית, דרך הרמה המחוזית
לרמה המקומית. עיצוב המרחב בפועל מורכב גם משינויים נקודתיים וחריגות מהחזון
הכוללני ארוך הטווח, זאת כחלק ממנגנון גמישות הנחוץ ליישום התוכנית. עם זאת חריגות
ושינויים לעיתים משנות לחלוטין את כוונת המתכנן וסותרות את החזון הכוללני של
התוכנית. נשאלת השאלה האם תכנון כוללני הוא כלי אפקטיבי להסדרה של התפתחות הסביבה
הבנויה במרחב.
מטרת המחקר
לבחון את חריגת שימושי הקרקע הבנויים לשימושי הקרקע הפתוחים ולאפיין את דפוס
הפיזור שלהם במרחב. ייחודו של המחקר הנוכחי הוא בשימוש בכלי GIS המאפשרים לבחון תוכנית רחבת טווח החלה
בשטח גדול יחסית. לצורך המחקר נבחרה תוכנית מתאר מחוזית מחוז מרכז שאושרה בשנת
1980 ואשר יועדה להסדרת שימושי הקרקע במרכז ישראל עד תחילת שנות ה-90. בסיס
הנתונים מורכב מדיגיטציה של התוכנית ומשכבת השטחים הבנויים בפועל בתחילת שנות ה-90
במחוז המרכז. השכבה הופקה על ידי פענוח הדמאת Spot פאן כרומטית. שכבת חריגות מתוכנית
המתאר הופקה מהשוואת השטח הבנוי על פי התוכנית לשטח הבנוי בפועל במערכת מידע
גיאוגרפי. תוצאות ראשוניות מראות חריגה ניכרת של שטחים בנויים לשטחים פתוחים הן
באזורים אורבאניים הקרובים למטרופולין תל אביב והן באזורים כפריים. הדבר מתבטא
בניצול גבוה של שטח פוטנציאלי לחריגה. שטח זה הוא אזור החיץ הצמוד לקו המתאר ההיקפי
של פוליגוני התוכנית.