מהלכי פיוס בתחום המקרקעין בין
מדינות לאום ל"עמים ילידים" בשלהי המאה העשרים
הרושם הראשוני העולה מן השיח העוסק ביחסי מדינות - עמים
ילידים הוא שבעשורים האחרונים הולכת
ומתחזקת מגמת הפיוס בין הצדדים. מגמה זו מוצאת, בין היתר, ביטוי בפתיחות גוברת של המדינות לערוך תיקונים
ושינויים בספר החוקים, בהרחבת סל זכויות העמים הילידים ובנקיטת צעדים לצמצום פערים
סוציו-כלכליים.
ואולם, מבט השוואתי הבוחן את טבעם של צעדי השינוי שנקטו
מדינות הכפופות למציאות זו, מגלה שקיים פער לא מבוטל בין ההצהרות על נכונות לנקוט
בצעדים לצמצום הקיפוח והפלייה ובין תכולת השינויים בפועל. פער זה בולט במיוחד בכל
הנוגע לשינוי מערך זכויות הילידים בקרקע. לנוכח זאת שקיים דמיון רב בדפוסי הפעולה
הננקטים באותן מדינות, המשקפים הלכי רוח
רווחים בקרב אוכלוסיות מתיישבים לבנים וממשליהם, הרי שסוגיית השבת זכויותיהם
של עמים ילידים על "קרקעותיהם"
תמשיך לשמש סלע מחלוקת בינם לבין המדינות בתחומם מתגוררים.