Zvi
Razi & Richard Smith eds. Medieval Society and the Manor
Court.
(Oxford,
Clarendon, 1996). 709 pp.
ספר
זה הוא מן החשובים ביותר בהיסטוריה החברתית של ימי-הביניים, שהתפרסמו בשנים
האחרונות. במרכזו עומדות רשומות בתי-הדין המנוריאליים של אנגליה המדיאבלית. רשומות
אלה הן יחידות במינן באירופה המערבית של ימי-הביניים. מחקרים המתבססים עליהם הניבו
תרומות מרכזיות להיסטוריה החברתית והכלכלית, לדמוגרפיה ההיסטורית ולחקר המשפחה.
סביב הרשומות הללו התפתח דיון מחקרי ער, שבמהלכו הוצבו סטנדרטים חדשים של דיוק
ונוסחו מתודולוגיות מורכבות בנסיון לדובב מקורות עיקשים ורבי-ערך. לא כל מחלוקת
מדעית תורמת לבירור שאלות עקרוניות, אך העימותים החריפים בין החוקרים העוסקים בכפר
האנגלי וברשומות בתי-הדין המנוריאליים תרמו תרומה כזו. אחד מפירותיהם הוא הקובץ
שלפנינו, שבו משתתפים כמה מן החוקרים הבולטים
ביותר, שעסקו בפרוטוקולים של בית-הדין המנוריאלי.
זהו
קובץ עשיר ומגוון, שאין לסכם את תוכנו בכמה מלים. אפשר להבחין בו בכמה חטיבות
עיקריות. הראשונה מוקדשת לבחינת רשומות בתי-הדין עצמן, ההקשרים המוסדיים, המשפטיים
והחברתיים שבהן התהוו, ואסטרטגיות המחקר שניתן ליישם עליהן. לאחר סקירת מסורת
המחקר, העוסקת ברשומות בתי-הדין המנוריאליים, פונים עורכי הקובץ, צבי רזי וריצ'רד
סמית', לבירור חידת התהוותן של רשומות יחידות במינן אלה. את דבריהם משלימים מכיוון
אחר היסטוריונים של המשפט, המציגים גישות מנוגדות ביחס למקומו של בית-הדין
המנוריאלי בתרבות המשפטית של אנגליה המדיאבלית, ואף מדגימים את מימצאיהם (פול
הייאמס, לויד בונפילד, ל' פוז). לחטיבה זו יש לצרף גם את העימות המתודולוגי המרתק
בין פוז, רזי וסמית' בשאלת מיגבלות השימוש ברשומות בית-הדין המנוריאלי במסגרת
הדמוגרפיה ההיסטורית של הכפר האנגלי, ואת הסקירה ההיסטוריוגרפית על שוק הקרקעות
שתרם לקובץ פול הארווי. חטיבה שניה של מאמרים בספר מדגימה בעזרת שורת מחקרים
מפורטים את האפשרויות הטמונות במקורות אלה: החל בנסיון לשפוך אור על סכסוכים
יומיומיים ומתחים חברתיים בכפר לפני מרד האיכרים (פיטר פראנקלין) וכלה בדיון
מאיר-עיניים בריבוד הפנימי בחברה האיכרית (ה' פוקס). שורת מאמרים מתמקדים בהיבטים
שונים של הזיקה (nexus) שבין
משפחה ואדמה, בין מערכות שארות, משאבים ודפוסי הקצאתם (אליין קלארק, צבי רזי, פול
הארווי ועוד). שאלה זו עומדת בלב הדיון על אינדיבידואליזם וקהילה איכרית, על
תפקידיהם של השוק ושל קשרי המשפחה בחברה האנגלית של ימי-הביניים המאוחרים. הקובץ
משקף מיגוון גישות, החל מרודני הילטון וכלה באסכולת טורונטו, דרך הדמוגרפיה
ההיסטורית וההיסטוריה המשפטית. עם זאת, בולטים בהיעדרם מאמרים, המתמקדים בנשים
בחברה הכפרית וביחסי מיגדר (gender) בתוכה.
אין מדובר לפיכך בסיכום היסטוריוגרפי, אלא בדין-וחשבון ביקורתי ופלורליסטי על מצב
התחום ועל אפשרויות המחקר בו. ואכן, חלקו האחרון של הקובץ מעמיד לרשות המחקר סקירה
מקיפה ומועילה על רשומות בתי-הדין המצויות בארכיונים ברחבי אנגליה, כמעין הזמנה
מפורשת להצטרף לדיון.
לא
ניתן למצות את תוכנו של קובץ מחקרים מגוון כל-כך. אתמקד לכן בהמשך בכמה מאמרים
מרכזיים, בהם מצאתי עניין מיוחד, אשר מעלים בעיות עקרוניות ומציגים מימצאים בעלי
השלכות רחבות. לתשומת-לב מיוחדת ראוי מחקרו החלוצי של פוקס על איכרים חסרי-אדמה. גם
הטובים במחקרים העוסקים בחברה הכפרית נאלצים להודות, כי איכרים עשירים מיוצגים
בתיעוד שבידינו הרבה יותר מאחרים; לכן, רבים מן המימצאים חלים בעיקר עליהם, ולא
תמיד ניתן לנסח מתוכם השערות מבוססות ביחס לשאר המעמדות בחברה הכפרית. פול הייאמס,
למשל, מודיע במאמרו מראש, כי נסיונו לשחזר מרכיבים בתרבות המשפטית הכפרית יעסוק
באיכרים מבוססים בלבד. והנה דווקא באיכרים עניים מתמקד מחקרו של פוקס. שיכבה שלמה
של איכרים חסרי-אדמה, ,garciones המתפרנסים
מעבודה בשדותיהם של אחרים, מגיחה מן התעודות שבידו כבר במאה
השלוש-עשרה. garcio הוא זה, שלאחר גיל 12 אינו נחשב עוד 'ילד' (puer ) וכל
עוד לא יזכה באדמה ויקים משק-בית משלו, לא יוכל להפוך לאיכר בעל-בעמיו. הוא נדון
להישאר שלא-בטובתו 'צעיר' נצחי. בשנים האחרונות הלכה וגברה ההכרה בתפקיד המרכזי של
שירות (service) בניתוח
מחזורי-החיים (life-cycle) דפוסי
הריבוד ומיבנה משקי-הבית והמשפחות של אירופה הטרום-מודרנית. החידוש החשוב בעבודתו
של פוקס אינו מתמצה בכך שהוא מצביע על היקפה וחשיבותה של התופעה בתקופה מוקדמת הרבה
יותר משנטו להניח (עמ' 562). לפי פוקס, ארגון מנוריאלי וגבייה חסרת-פשרות של שירותי
עבודה מוגדלים מן האיכרים היו אלה שאילצו איכרים מבוססים-יחסית להיעזר
בשירותי-עבודה של אחרים. פירוש הדבר, כי בתנאים מסוימים — למשל
כאשר אריסים החזיקו בחלקות גדולות-יחסית — הלחץ
הסניוריאלי לא גרם לחיזוק הלכידות הפנימית של הקהילה האיכרית, אלא האיץ תהליכי
בידול פנימי בתוכה. פוקס צועד צעד נוסף ומציע מודל הסברי טנטטיבי להתפתחות התופעה,
הקושר אותה במעבר לעיבוד אינטנסיבי של דומנות בשלהי המאה השתים-עשרה. מקובל במחקר
להניח, כי מעבר כזה היה כרוך בהכבדת שירותי העבודה, שנדרשו מן האיכרים לצורך עיבוד
הדומנה. אך המשתנה החשוב במודל שמשרטט פוקס הוא מיבנה פיזור חובות העבודה על הנחלות
המוחזקות בידי האיכרים: כאשר נזקקו אדונים לשירותי עבודה לדומנות שלהם, יכלו לנקוט
בשתי דרכים: אפשר היה להטיל חובות עבודה כבדות, שמשפחות איכרים רגילות רבות לא יכלו
לעמוד בהן בלא סיוע חיצוני, על חלקות איכרים גדולות באופן יחסי; האפשרות האחרת היתה
להטיל חובות עבודה פחותות יותר על מספר רב של נחלות מפוצלות, קטנות יותר. הנתיב
הראשון, טוען פוקס, הוא זה שהוביל להתרחבות תופעת השירות, ובעצם כל אחד מהם יצר
"משטר דמוגרפי" שונה (עמ' 567). המודל זקוק כמובן לבדיקה יסודית ויש לכלול בו ודאי
משתנים נוספים, אך קשה להגזים בהערכת ההישג הגלום בו.
צבי
רזי וריצ'רד סמית' פונים במאמרם לאחת החידות המרכזיות במחקר רשומות בתי-הדין
המנוריאליים: כיצד יש להסביר את התהוותן? בעלי-אחוזות באירופה המערבית לא הנהיגו
רישום של הליכי בתי-הדין של האחוזות שבידיהם עד לעת החדשה המוקדמת. אדונים אנגליים
השקיעו לעומת זאת למן אמצע המאה השלוש-עשרה, ובעיקר לאחר 1270, מאמץ וממון ברישום
מדוקדק שכזה. רזי וסמית' מראים, כי לא נגישותה היחסית של המלה הכתובה ואף לא הכבדת
השליטה על קהילות איכרים מקומיות יכולים להסביר את הנהגת הרישום בכתב. התזה החדשנית
שהם מציעים מתמקדת בתחרות בין בית-הדין המלכותי לבתי-הדין המנוריאליים על משיכת
מידיינים, אריסים חופשיים, שנהנו מחופש פעולה בלתי-מבוטל בבחירת הערכאה שאליה יפנו.
בסוף המאה השתים-עשרה הנהיגו המלכים האנגוינים רפורמות חשובות בשיפוט המלכותי,
שהניחו את היסודות לcommon
law -. היסטוריונים של המשפט הצביעו יתרונות השיטה, שמשכה אליה מידיינים
רבים, כגון היכולת לפנות לשופטים מלכותיים מנוסים, חופשיים יחסית ממשוא-פנים מקומי
(אך בהעדר מנגנוני איסוף מידע עצמאיים — גם
עיוורים למניפולציות מורכבות בתוככי קהילות מקומיות!). בתי-דין אלה איימו למשוך
אליהם מידיינים מן הכפר, ובכך לדלדל את הכנותיהם של אדונים ולהחליט את שליטתם
באיכריהם. לאתגר שהציבו בתי-הדין המלכותיים יכלו אדונים, המחזיקים בבתי-דין
באחוזותיהם, להיענות בדרכים שונות: אפשר היה לנסות לחסום בכפיה את גישתם של
מידיינים איכרים לבתי-הדין המתחרים; כך נהגו בעיקרו של דברים באיכרים משועבדים.
לעומת זאת, כדי למשוך איכרים חופשיים לבתי-הדין המנוריאליים נאלצו אדונים לבצע בהם
'מודרניזציה' לפי המודל המלכותי (עמ' 49): לזנוח את הטיהור מאשמה בעזרת שבועה
קולקטיבית ,(compurgation) לאמץ
שיפוט באמצעות מושבעים, להשתמש בגופי מושבעים לצורך חקירה והגשת אשמות ,(presentment juries) לאמץ
מרכיבים מן הcommon
law -, להציע שירותי רישום עיסקאות והעברות קרקעות, ולהנהיג רישום של
הליכי בית-הדין. היה זה בעיקרו של דבר מהלך מוצלח, שתרם לחיוניותם של בתי-הדין
המנוריאליים והיה מלווה אף בהרחבה ניכרת בהיקף השימוש בכתב בחברה הכפרית. תוצאתו
היתה, כפי שטוען פול הייאמס בחלק ממאמרו, המשלים את טיעוניהם של רזי וסמית',
שבתחילת המאה הארבע-עשרה יכלו איכרים מבוססים 'להרגיש בבית' בבית-הדין
המנוריאלי.
זוהי
תזה יפה ומשכנעת, המציגה שינוי מוסדי כפרי אסטרטגיות הפעולה של אדונים ואיכרים.
אימוץ דגמים, שמקורם במוסדות השלטון המרכזי, מצטייר לא כתהליך חילחול עיוור כלפי
מטה (trickle down effect) אלא
כתגובה דינמית לקונסטלציה משתנה. בנוסף לכך, מתחילים רזי וסמית' בחשיפת מימדים
בלתי-מוכרים של השימוש בכתב בקהילה הכפרית. צריך עם זאת לציין, כי הפיתרון שמציעים
רזי וסמית' לחידה שהציבו כרוך בהסטת השאלה המקורית. ההסבר המוצע קושר מודרניזציה של
בתי-המשפט המנוריאליים בניסיון למשוך אליהם איכרים מבוססים, שיש בכוחם להגיע
לבתי-הדין המלכותיים. השימוש בכתב הוא לפיכך רק אחד המרכיבים בחבילה שלמה של
פריטים, אשר צירופם מאפשר לבית-הדין המנוריאלי להיחשב ערכאה מקומית ראויה, בתחרות
עם ההיצע המשפטי של השלטון המרכזי. המחברים משתדלים להוכיח, כי כמיכלול שלם חבילה
זו הבטיחה יתרונות למשתמשים והשכילה למשוך אליה מידיינים. זוהי טענה משכנעת, אף
שייתכן שהם מגזימים בהערכת יתרונותיו של ה-common
law. אך בכך אין עדיין כדי להוכיח, שכל אחד ממרכיביה השונים, כגון
השימוש בכתב לרישום הליכי בית-הדין, אף הוא הבטיח יתרונות ספציפיים, שניתן להצביע
עליהם. קל להראות את היתרונות הגלומים בשימוש בבית-הדין כערכאה לרישום עיסקאות
והבטחת חוזים, אך קשה להוכיח את התועלת הגלומה עבור איכרים ברישום העבירות
היומיומיות וההחלטות בעניינם. ההסבר הוא לפיכך הסבר גנרי לתופעה ספציפית; בהציבו את
הנהגת הרישום בכתב במסגרת תמורה מוסדית כוללת בבית-הדין המנוריאלי, הוא מסביר יותר
ממה שביקשנו בתחילה, ומכאן חשיבותו הרבה; מן הצד האחר, הוא משאיר מרכיבים של השאלה
המקורית בעינם.
מנקודה
זו והלאה מסתמנים שני נתיבי מחקר: הראשון עיקרו בניסיון להראות את התועלת הייחודית,
הגלומה ברישום מעשי בית-הדין, ולהוכיח, כי תועלת זו אכן היתה מוכרת היטב לאיכרים
בשלב הנהגת הרישום (לאחר מכן, משעה שהדגם התבסס, קשה להניח פעולת בית-דין ראוי לשמו
ללא רישום מסודר, ואין צורך להוכיח תועלת נמשכת). הדבר יחייב מחקר נוסף, שבמרכזו לא
יצירת המסמכים הכתובים — בה
מתמקדים המחברים — אלא
אופני השימוש בהם בטווח הקצר והבינוני, כלומר במהלך עשרות השנים שלאחר יצירתם. מחקר
אופני השימוש הוא כיום מרכיב הכרחי במחקרים, העוסקים בהיסטוריה של הכתב. בהעדר
היסטוריה של אופני השימוש, ניתן בקלות לנסות לגזור אופני-שימוש מן המסמכים עצמם,
ובכך ליפול למלכודת פולחן הספר והכתב, אותו הורישו כוהני דתות הכתב לכל אלה שפרנסתם
על המלה הכתובה. חבל שמאמר העוסק בשימוש ברשומות בתי-הדין בתקופתן לא נכלל בקובץ,
כיוון שהיה תורם רבות לתזה של רזי וסמית', ומגשר על הפער העצום בין הדיון ביצירת
הרשומות — לבין
סקירת ההיסטוריוגרפיה המודרנית העוסקת בהם.
אפיק
המחקרי השני יכול להתבסס על ההנחה, שאין צורך להסביר תועלת ספציפית הגלומה ברישום
הליכי בית-הדין, כיוון שהרישום הוא מרכיב הכרחי במודל התרבותי המתבסס של 'בית-משפט
הראוי לשמו'. השימוש בכתב הוא חלק מתדמית המשפט המלכותי. ההצבעה על כוחה של התדמית
ומחירה אינה סוף-פסוק: כאן יתבקש מחקר, שבמרכזו לא השימוש במלה הכתובה אלא תדמיותיה
ויוקרתה באנגליה של שלהי המאה השלוש-עשרה וראשית המאה הארבע-עשרה, כלומר ממש באותה
תקופה שבה מסיים מייקל קלאנצ'י (Michael Clanchy) את
ספרו החשוב ) From Memory to Written Record מהדורה
שניה ומורחבת, 1993). הנחת העבודה תהיה אז, כי חלק מכוחה של המלה הכתובה טמון
בתדמיתה התרבותית, שהיא כוח ממשי לא פחות מיכולה לשמש לאחסון מידע ולהעברתו. כך
למשל, אנו מתקשים עדיין להסביר את המשאבים העצומים, שהשקיעו רשויות בתקופה
הפרה-מודרנית בהקמתם ובתחזוקתם השוטפת של ארכיונים, שרק חלק קטן מתכולתם היה אי-פעם
נגיש לשימוש אפקטיבי. לעומת זאת ניתן היה לתאר באופן משכנע למדי את הפיכת הארכיון
לאחד מסממני השלטון, מוסד המטיל מורא בעצם קיומו, גם אם קשה לממש את האיום הגלום
במידע הפזור בין דפיו העבשים.
גם
בלב הויכוח בין פול הייאמס ללויד בונפילד עומדת שאלות בדבר תהליכי שינוי, אימוץ
ושאילה במסגרת תרבות משפטית טרום-מודרנית. כיצד יש לתפוס את המשפט הנוהג בבתי-הדין
המנוריאליים? האם הוא בבואה חיוורת של ה- common law
או
שניתן למצוא בו מרכיבים ייחודיים, שמקורם בעולמה של החברה האיכרית? פול הייאמס מבקש
במאמרו לשחזר את תפיסת המשפט של האיכרים. טענתו העיקרית היא, כי אין לתפוס את
בית-הדין המנוריאלי כעולם תחום ומיוחד: הcommon
law — המלכותי חדר בהדרגה
לכל ערכאה מקומית. לעומתו, טוענים בונפילד ופוז, כי ניתן לשחזר מרשומות בתי-הדין
המנוריאליים תפיסות משפטיות ייחודיות לקהילות איכריות מסוימות, במיוחד בתחום המשפט
האזרחי (עמ' 110). בעקבות מאמרו החלוצי של תומאס גרין, שהראה כי תפיסת ההריגה
הגלומה בהכרעותיהם של מושבעים שונה מזו המנוסחת ב- common
law, שלפיו לכאורה הכריעו בדין , ניסו
בונפילד ופוז להדגים בעזרת תפיסות מוסד הנישואין והליכי העברה בירושה, כיצד מתעצבות
תפיסות ומוסדות משפטיים ייחודיים בבתי-הדין המנוריאליים.
מאמרו
של הייאמס בנוי משני חלקים. הראשון מנסה למפות את המצבים השונים, שבהם יכלו איכרים
מבוססים להיזקק לשירותיהם של בתי-דין שמעבר לבית-הדין המנוריאלי, כלומר לבתי-משפט
מלכותיים וכנסייתיים. אלה, מדגיש הייאמס, הערוצים העיקרים שדרכם יכול היה
ה-common law לחדור אל עולמה של
הקהילה הכפרית. יש חשיבות רבה להדגשתו של הייאמס, כי מוטעה יהיה לתפוס את הקהילה
הכפרית כ'עולם לעצמו', וליפול בשבי תפיסה רומנטית של האיכרות, המציגה אותה כיקום
חברתי מבודד ושונה לחלוטין מן החברה הסובבת. בחלקו השני של המאמר פונה הייאמס
למיפוי תפיסת המשפט של האיכרים, אך כאן אינו מעלה בידו אלא כמה אמירות כלליות מאוד,
כגון שסביר להניח שהאיכרים הכירו את תפיסת המשפט כמכשיר בלבד, או כי אלה מביניהם,
ששלטו שליטה מסוימת בכללי הפרוצדורה, יכלו להפעיל אותם לצרכיהם כנגד שכניהם (עמ'
92-93). אלה הנחות סבירות, אך אין כל צורך בחקירת מקרה-מבחן היסטורי מיוחד כדי
שיתקבלו על הדעת.
מסקנתו
של הייאמס היא, כי עולם ה-common
law חדר לבתי-הדין
המנוריאליים יותר משאנו משערים. לאמיתו של דבר תיאר הייאמס כמה תנאים מוקדמים,
שיכלו לאפשר חדירה כזו, אך לא הוכיח כלל באופן מפורט, כי אכן התרחשה. הוא מצביע על
אפשרויות מיבניות למגע ואימוץ דגמים, אך אינו עוסק במימושן של אפשרויות אלה. הייאמס
אינו מסביר כלל, מדוע עצם היכרות האיכרים המבוססים עם עולם ה-common
law מספיקה כדי שגם יאמצו את הכללים והנורמות המובלעים בו. הוא יוצא
מתפיסה, על-פיה מודלים תרבותיים מחלחלים מלמעלה למטה, אך
זהו רק דפוס אחד של מגעים תרבותיים, וכזה שאינו מאפשר להבין, כיצד
מתעצבים מחדש מודלים תרבותיים תוך תהליך אימוצם.
חשוב
מכך: בשום מקום אין הייאמס מבהיר, למה כוונתו במלה 'משפט', ומהו בהתאם לכך הדבר
שהוא מבקש לחפש — "התחושה המשפטית של האיכרים". נראה שהוא מזהה במובלע את המשפט עם
המשפט המלומד, ואת זה עם הcommon
law -. כיוון שכך, אין הוא רואה דבר מעבר למשפט המלומד — שום
נורמות והנחות-יסוד שניתן למפותן. הנחותיו המוקדמות אינן מאפשרות לו לפיכך להבחין,
במה שיצא לכאורה לחפש — בתרבות
המשפטית של האיכרות. זהו כשל אופנייני, כאשר היסטוריון משפטי נוהג כמשפטן, כלומר
מזהה את מושא-מחקרו עם שיטת המשפט המחייבת בתחומי עיסוקו. לכן, אין מעבר ל'משפט'
אצל הייאמס אלא תחושת 'הגינות' (equity) כללית
(עמ' 95). כך נראים הדברים מנקודת מבטה של מערכת משפט מודרנית, שכל מה שנמצא מעבר
לה, אינו יכול מעצם הגדרתו להיחשב 'משפט'. הייאמס אכן עקבי בהשקפתו וטוען, כי
בראשית המאה הארבע-עשרה התקיימה באנגליה 'מערכת משפטית' ספק אם זוהי נקודת-מבט
פוריה לניתוח המשפט המדיאבלי, ולו גם זה של אנגליה.
כותב
שורות אלה מוצא אם-כן, שעמדתו של בונפילד, המבקש לשחזר את הניב המשפטי של קהילות
מקומיות, משכנעת הרבה יותר, בלי לפגוע באזהרותיו החשובות של הייאמס כנגד כל ניסיון
לתפוס את הקהילה הכפרית המקומית כיקום נפרד. בונפילד מצביע על כיוון מחקר חשוב,
הנמצא בראשיותיו: הניסיון לשחזר נורמות משפטיות המשוקעות בהחלטות הספציפיות של
בתי-הדין המנוריאליים יכול לתת בידינו מפתח חשוב להבנת תרבות האיכרות. עם זאת, הדבר
מחייב גם כאן המשגה מחודשת של מושא-המחקר.
בונפילד
מצפה למצוא בהחלטות בתי-הדין המנוריאליים נורמות כלליות המוצאות ביטוי במקרים
ספציפיים, ואם אפשר — הכרזות
משפטיות כלליות (עמ' 106-108), אך מה שנמצא בתעודות יכול להיות שיטתי פחות ממה שהוא
מבקש. לא כללי 'הגינות' עמומים בלבד, כפי שקובע הייאמס, אך גם לא מערכת נורמות
סדורה, כפי שבונפילד בעצמו נוטה לעתים להניח. על סמך עבודות באנתרופולוגיה של המשפט
ניתן לשער, כי במקום נורמות ברורות ומנוסחות, עלינו לחפש משהו גמיש הרבה יותר, רצוף
סתירות ותלוי במידה מכרעת ב'נסיבות' ובמעמדם היחסי של המשתתפים, קרוב הרבה יותר
להיגיון הפרקטי מאשר להיגיון משפטי. בונפילד מזהה 'אסטרטגיות פעולה' עם 'פרוצדורות
וכללים משפטיים' (עמ' 117). זוהי אי-הבנה: כללים ופרוצדורות פורמליות הם רק אחד
המרכיבים, שאסטרטגיות פעולה לוקחות בחשבון. אסטרטגיות פעולה כוללות גם דרכים ידועות
לעקיפת הכללים, כשהמצב מחייב זאת; לחלופין, גם קיום הכללים אינו מובן מאליו, אלא
עצמו חלק מאסטרטגיה, המבליטה את קיום הכללים. כדאי למשל להצטייר כמי שמקיים את
הכללים בקפדנות, כאשר ברור שאין סיכוי לזכות בסכסוך האמור; לפעמים כדאי לעקוף את
הכללים באופן שיכול להיחשב כ'מקובל', כדי לזכות בסכסוך; לעומת זאת, כאשר ברור שאין
סיכוי לזכות בסכסוך, כדאי לפחות להצטייר כמי שמקיים את הכללים בקפדנות. את
ההתנהגויות הסותרות הללו לא ניתן להסביר במסגרת פרדיגמה נורמטיבית, המציגה את
השחקנים, כמי שמקיימים נורמות, אלא בוחנת את עצם ניסוח הנורמות, פרשנותן ומימושן
כמרכיבים מאסטרטגיות פעולה. טיעונו של בונפילד היה ודאי חזק יותר, לו היה היה צועד
צעד נוסף מחוץ לפרדיגמה הנורמטיבית, שבמסגרתה הוא פועל. זהו אם כן שדה רחב, שעבודתו
של בונפילד מתחילה לפרוש. אין המדובר בניסיון לאתר תרבות איכרית 'אותנטית' וגם לא
בניסיון להציגה כהד עמום של המשפט המלומד, אלא בחקר האינטראציה המורכבת ביניהם. אנו
רחוקים עדיין מלהציע מודל היסטורי ברור של אחד התהליכים המרכזיים ביותר בעיצובה של
אירופה הטרום-מודרנית: בניסוחו הקולע של פול הייאמס (עמ' 86), זה שבמהלכו "המטבעות
היוקרתיים" של המשפט הממלכתי — בין
אמיתיים ובין מזויפים — דחקו
החוצה בהדרגה את מוצריהן הנורמטיביים של המטבעות המקומיות.