גדי אלגזי, הארץ, מוסף תרבות וספרות, 6.4.1999, חלק ב, עמ' 13

בין אדם למקום

 

תמר ברגר, דיוניסוס בסנטר (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1988).

 

תמר ברגר כתבה סיפור של מקום. לא המקום המטפיסי, זירת הגיגים, אלא מקום קונקרטי: דיזנגוף סנטר. מתחת למרכז הקניות היא מצאה את שכונת נורדיה, ומתחתיה את אדמת חינאווי. לתולדות משפחת חינאווי, שבניה הפליטים עדיין מבקשים את זכויותיהם, מוקדש החלק הראשון של הספר. חלקו השני עוקב אחר שכונת נורדיה ויושביה, עד פינוי האחרון שבהם. חלקו השלישי סובב סביב המיבנה שקם עליה והקבלן שמאחוריו, אריה פילץ.

כוחו הגדול של הספר בכך שהוא מבקש להימנע בכל כוחו – לא תמיד בהצלחה – מתבניות הסיפור והפרשנות המוכנות מראש: מהתבוננות בדיזנגוף סנטר במשקפי ביקורת התרבות האליטיסטית, המבטלת את "מקדשי הצריכה להמונים", מנוסטלגיה מטופחת היטב לשכונת החולות ולתום האבוד, ומסיפור לאומי על גאולת האדמה מידי הפלסטינים. יותר מכך: הספר אינו מציב עצמו בקלות בשירות שום נרטיב רומנטי של זהות. גם גיבוריו הפלסטינים  – משפחה אמידה של בעלי-אדמות, שמתחילים את גלותם כמעט בהיסח הדעת, בטיסה לקהיר ולוקחים איתם את המשרתת הלבנונית – אינם הגיבורים המומלצים לבניית סיפורים לאומיים גדולים. כך צריך להיבנות סיפור של מקום ממשי, עם אנשים קונקרטיים, שאינם אילוסטרציות אלגנטיות להכללות היסטוריות. אין בידינו הרבה ספרים, המבקשים לקשור את ההיסטוריה ה'קטנה', את התנסותם היומיומית של סתם אנשים – עם ההיסטוריה ה'גדולה', זו שכולה 'רגעים היסטוריים', בעזרת פרספקטיבה מקומית רדיקלית. היא רדיקלית בהקשר הישראלי, משום שאינה מבצעת את הרדוקציה המקובלת של תולדות המקום לתולדות המקום שלנו, הקהילה שלנו. זהו ספר חשוב, גם בחולשותיו.

א

חלקו הראשון של הספר פורש את תולדותיה של משפחת חינאווי. בעקבות המשפחה הוא עובר מיפו הבלתי-מוכרת של סוף המאה התשע-עשרה אל תל-אביב, שאדיב חינאווי נמנה עם בוניה, משתהה לעיון מאלף בבתי המשפחה ברחוב בוגרשוב ובדרך יפו-תל-ביב, ומסיים בגלות הפלסטינית. זהו, לטעמי, הטוב שבחלקי הספר. מירקם יחסי היהודים והערבים המשוחזר בו מפרק בעצם הספציפיות החברתית שלו את תבניות החלוקה הלאומיות הרגילות. הוא עומד בסימן מעמדם החברתי של בני משפחת חינאווי, משפחה שילדיה הולכים לבתי-ספר בריטיים ומשאירה בביתה ריהוט גרמני, שנקנה מרופא יקה בתל-אביב. בנו של מורה הנהיגה של מוקרם חינאווי נזכר, "איך מוקרם הסיעה את הביואיק הנוצצת שלה ישר לתוך עמוד חשמל. חנות, מתקנת עיטאף".

הציר השני שסביבו מתארגן הסיפור הוא תולדות החלקה עצמה, "אדמת חינאווי". כמה סיפורים כאלה נכתבו בעברית עד היום?* תמר ברגר עוקבת אחר המגרשים והכרמים, בתי-הקברות והפרדסים ופורשת בהדרגה תמונה של תל-אביב הנבנית. שני הסיפורים, על החפצים והאנשים, מתלכדים כאשר גיבוריהם נפרדים: כאשר בני ובנות משפחת חינאווי הופכים לפליטים ומאבדים את רכושם.

איך נעשים אנשים לפליטים? תמר ברגר לא מציעה סיפור רומנטי או דרמטי אלא תיאור יבש, הדרגתי, השזור מזכרונות הפליטים ומדיווחי הכובשים. סיפור של רכוש וחפצים, הנפתח בביזה הבלתי-מאורגנת והרשמית-למחצה: "שר המיעוטים עצמו ביקש מהמחלקה לנכסים ערביים 'את הארון הקטן עם אנציקלופדיה בריטניקה', ומשרד המשפטים פנה לספריה הלאומית בבקשה שתחזיר אליו ספרים שהחרימה" (עמ' 58). מכאן הוא ממשיך ועוקב אחר התמסדות הנישול בתקנות לשעת חירום ובחוקי מדינת ישראל, ומלווה את הרכוש אל האפוטרופוס לנכסי נפקדים, וממנו לידי רשות הפיתוח. למשרדי האפוטרופוס מגיעים שנים לאחר מכן גם הנפקדים בעצמם – בני משפחת חינאווי שהתפזרה בעולם, המנסים לשווא לקבל ולו גם פיצוי סמלי על מה שנלקח מהם. אין הרבה הזדמנויות לקרוא כך בעברית על "בעיית הפליטים", לעבור עם בני משפחת חינאווי את הסעיפים הקטנים, הוועדות העלומות ופסקי-הדין, שלא יותירו בידיהם דבר:

לעתים, אחרי ביקורו אצל עורך-הדין, עולה דייוויד [חינאווי] לקברו של מוחמד [אחיו, בבית הקברות של משפחת דג'אני בהר ציון]. הוא מדלג מעל לגדר ומשוטט בין עשבים גבוהים, שממיות, שקיות אשפה, בקבוקי יין ריקים, אריזות של מצות, שברי מצבות, חלקי רהיטים, חתולים וסביונים. על רקע הזמרה המונוטונית של ילדי החדר ונערי הכוללים שמסביב, קולו הנחרץ של דרשן צעיר והמוני התיירים הנשרכים לראות את קברו של המלך דאוד בכמה חלקים, הוא ניצוד בעינו של מוכר המזכרות המציין לעצמו: עוד אחד בא להראות שזה שלו." (עמ' 32)

קיראו את הפיסקה הזו בהקשר המאמץ האדיר להתכחש לפליטות הפלסטינית, ומאחוריו החשש העצום, שכל דיון ב"שאלת הפליטים" ישמיט את הקרקע תחת רגלי המתיישבים: אסור, אסור לדעת על העוול, אסור לקחת אותו באמת ברצינות, אסור לחשוב על הפרטים הקטנים – השטיח או הארון או הבית בקרן הרחוב. דיוניסוס בסנטר אינו מציע מתכון למימוש "זכות השיבה" או "פיתרון לבעיית הפליטים". במקום זאת, מסתפק הספר בכך שאינו מאמץ מראש את נקודת-המבט הציונית, ומציע הצעה פשוטה: לנסות דעת מה שהיה, לחיות עם העבר הנוכח. אין בו כל התרפקות, נסיון ישראלי להיות פלסטיני יותר מן הפלסטינים; גם לא להפוך אותם ל'אחר' האולטימטיבי. בשום פנים ואופן: זהו סיפורם של אנשים רגילים, שאיתו עלינו לחיות.

ב

חלקו השני של הספר עובר לשכונת נורדיה, ומתאר בפירוט את תנאי החיים בה והשינויים החברתיים בהרכבה למן שנות העשרים ועד סוף שנות הששים. כאן נכנסים גם הקבלנים והעיריה לתמונה, והטקסט עוקב אחר יוזמות הפינוי והבניה הכושלות ונסיונות ההתארגנות של התושבים עד לפינויים הסופי. קשה לצלוח את החלק הזה בספר. ההיסטוריה המרוסקת של תנועות-המחאה, שהצמיחה חברת המהגרים הישראלית, אינה חומר-גלם טוב לסיפור עשוי כהלכה. היא חסרה סובייקט ברור, כולה התפצלויות וסיעות, "מכתבים גלויים" והכחשות. הנסיון להשתמש בסובייקט בדוי – משפחת גולדמן מזכרון דברים – כציר חלופי לזה החסר, אינו עולה יפה. הפרשנות הספרותית של אבות ישורון או אהרן שבתאי אינה מתחברת לסיפורים המקוטעים של יושבי השכונה. תמר ברגר במיטבה כאשר היא עוברת לסיפור של ממש, שממנו היא יודעת להפיק אירוניות מקומיות: כיצד שמו של מקס נורדאו ופרויקט עיר-גנים הנושא את שמו, הולכים ונודדים, מתפוגגים ודבקים מחדש בשכונה, שקמה כדי ליישב פליטים יהודיים מיפו, שיצאו ממנה לאחר מהומות 1921.

קל יותר בחלק השלישי של הספר, שיש לו גיבורים ברורים: אריה פילץ, היזם, ודיזנגוף סנטר, הבניין. ברגר מספרת אותו במונחים של מחירי קרקע ושיעורי רווח, של תנופת המודרנה ותמורות בסביבה האורבנית. כאן נעוץ הקושי בהעדר מסגרת פרשנית ברורה, שתחלץ מן הסיפור תבניות כלליות ותאפשר לעמוד על ייחודו. סיפורה של משפחת חינאווי נבנה על רקע מוסכמות רווחות בחברה הישראלית ביחס לפליטים הפלסטינים, ומקבל את משמעותו מן הערעור המובלע עליהן. כאן לעומת זאת, בהעדר היסטוריה כלכלית וחברתית שבהקשרה ניתן היה להציב את תולדות משפחת פילץ, עלול סיפורו של כל קפיטליסט לקבל משמעות מיתולוגית – סיפור על 'דור המייסדים' ועל מה שנבנה 'בעשר אצבעות' – או לאבד משמעות. ברגר מגייסת לעזרתה שלל מסגרות פרשניות, השאולות מזרמים שונים בלימודי התרבות (cultural studies) בעיקר האמריקאיים. אך האינטגרציה שלהם בטקסט נשארת רופפת: מבט בחלון-ראווה מוביל היישר לבודרייאר, שיטוט ברחובות משתדך להגיגים של ולטר בנימין, ודיון בחלל העירוני לכתבי הנרי פבר או מישל פוקו.

מבטה של המחברת, המשוטט בדיזנגוף סנטר, הוא מבטו של היחיד המתבונן, אך כפי שהיא עצמה מזכירה, חלק ניכר מן המבקרים בדיזנגוף סנטר הם משפחות וחבורות (עמ' 223). גם בעיר מתרחש ניכוס חברתי ופעיל של עולם החפצים, לא על-ידי היחיד המופשט, ה"אדם האורבני", ה"קורא המובלע" או ה"המונים" חסרי הפנים. ניכוס החלל הוא אקט חברתי ומאפשר להטיל על האפשרויות המוכנות מראש, שיצרו בעלים וארכיטקטים, שורת שימושים מובנים, שאינם נגזרים מכוונות המעצבים. המשוטט הבודד (למשל, עמ' 212) הוא רק אופציה אחת מבין אחרות. הספר אינו מציע אתנוגרפיה של אופני הצריכה האלה, של הדרכים האפשריות לעשות בחלל דברים. ההתבוננות נותרת פרשנית באופיה ונעה בין שני מוקדים: האובייקט (וכאן העדר המפות והתמונות מפריע במיוחד) והמתבוננת. תמר ברגר רואה הרבה. ההבחנות שלה טובות במיוחד בעיני, כשאינן משתדכות לשברי 'תיאוריה', ועוד יותר, כשהיא עצמה נכנסת בזהירות לתמונה, למשל כשהיא כותבת: "מחלקת הגרביים של 'המשביר לצרכן' היא מחלקה נהדרת" (עמ' 221). קשה ליישב אמירות כאלה עם רסיסי ביקורת תרבות שמרנית, הפזורים בטקסט, כמו הקביעה שלונה-פארק ואולימפיאדות הם "שני סוגי ספקטקל מרגיע ומסמא להמונים" (עמ' 161).

בהקשר הזה מורגש במיוחד חסרון קולותיהם הקונקרטיים של אנשים אחרים: כשתמר ברגר מזכירה, למשל, את אלה שחניון דיזנגוף סנטר שימש מקלט לפועלים ערביים ולחסרי בית, אתה מבקש לדעת, מי הם ומה הם אומרים; אפשר לשאול, איך נראים הדברים מנקודת-מבטו של השוער הרוסי בחניון המחניק. בצד ניתוח תבניות ההתנהגות של הצרכנים, המצוטט מפי צוות הארכיטקטים המכין את דיזנגוף סנטר לשנת 2000, אפשר היה לשאול אנשים, מהו המסלול המועדף עליהם, מה הם עושים עם "קשיי ההתמצאות" שעליהם מדווחים בסקרים, ולאן הם בכלל רוצים להגיע.

זהו היבט אחד של הכרעה עקרונית, המאפיינת את מירקם הספר בכללותו. הספר בנוי מקולות קשים ובלתי-מתפשרים, העולים מתעודות ארכיוניות, מדו"חות ההגנה ותכתובות משרדי העיריה והממשלה, פסקי-דין, מודיעים ועיתונאים. תמר ברגר מניחה לארכיון לדבר ונוטה להרבות בשימוש בציטטות מן הכתובים ולהציב אותן זו בצד זו. ניכרת העדפה ברורה של ציטטות ממקורות כתובים על-פני דיאלוגים ממשיים עם האנשים. את דבריהם של הדוברים החיים היא נוטה לסכם בתמציתיות או לשלוף מתוכם מלה או משפט בודד. לעולם אינה מציבה את מה שאומרים לה עיטאף או דיוויד חינאווי בתוך הקשר השיחה שבה נאמרו. היסטוריה הנכתבת מתוך ההווה הגדוש, הטעון, צריכה לכאורה להישמע אחרת.

מצד שני, בתוך מציאות פתטית ומסורות של כתיבה נוסטלגית ומתלהמת, מקנים היובש והאיפוק, שבהם מספרת תמר ברגר סיפורים מורכבים, מידה רבה של ביטחון שמתוך ריחוק. עוד לא נכתב הספר, שייתן ביטוי חריף וקרוב לכאבם של הפליטים – ויחבר אותו עם תקוות ואשליות המשתכנים החדשים ("אחרי שהגעתי ליפו / תקוות נולדו מתוך ייאוש / מצאתי חדר וחצי / על גג של בית נטוש", כותבים יעקב גלעד ויהודה פוליקר ב"חלון לים התיכון"), בלי לכסות את הפצעים או להשטיח את הפרספקטיבות המנוגדות. לא יהיה קל לכתוב ספר כזה.

ג

איך לקשור את סיפורם של אנשים בודדים ב"סיפור הגדול", בתהליכים הרחבים (עמ' 21)? הקושי חמור במיוחד, כאשר המציאות הארכיונית עומדת בסימן הגמוניה עברית וציונית בולטת, כפי שתמר ברגר מציינת בפתח הפרק השני: כיצד לדובב בתנאים כאלה את המקורות הקיימים כדי לבנות הקשר רחב, שבו ניתן להציב את סיפור חייהם של בני משפחה פלסטינית ולשחזר את נקודת-מבטם? תמר ברגר מצאה כמה דרכים לעשות זאת. על אדיב חינאווי, למשל, היא כותבת:

מן הסתם לא היה חבר בקלוב המוסלמי ביפו, שנסגר בידי הבריטים ובאמצע 1940 נפתח שוב בלחצו של ראש העירייה עבד ראוף אל-ביטאר. נראה שלא בילה גם בערבי החברה של אלפרד רוק, מעשירי יפו, ששמו יצא למרחוק. שמו לא נזכר אף במסמכים מרכזיים של אגודת מגדלי ההדרים היהודית-ערבית, דוגמה לשיתוף פעולה פורה של בעלי אינטרסים משותפים שהותיר מאחור את הזהויות הלאומיות. גם במסגדים לא ראו אותו. בניו מספרים שהוצע לו להתמודד על ראשות העירייה, אבל פוליטיקה, לאומית או מקומית, לא עניינה אותו כלל. (עמ' 28)

זהו איפיון על הדרך השלילה, המבקש להפוך את שתיקת הארכיון לעדות פוזיטיבית, למרכיב באיפיון דמותו של אדם לא-פוליטי. הסכנה טמונה כמובן בעירוב הפרספקטיבות, בנטיה להקיש מהעדר עדות ארכיונית לנוכחותו של חינאווי במקומות, שבהם נוטים לחפש את עקבותיו, לבין העדרותו הממשית. הדבר בולט בפיסקה הבאה:

היכן הוא היה ב-1921, כשהמוני יהודים חלפו על פני ביתו במנוסתם צפונה לתל-אביב? מה עשה ב-1929, כשהדי היריות ממנשיה, אזור מסגד חסן בק, שכונת סלמה ואבו כביר, נשמעו היטב בביתו? וב-1939, כאשר פינו את היהודים מהשכונות המעורבות ובהן מן הסתם גם השכונה שלו?… נראה שהיה ספון בביתו, אולי אפילו בבית ידידים בעיר העברית. אחרי כל השנים ומה שהיה, אומר דייוויד, שהכי טוב היה אילו עברו ב-1948 לתל-אביב. לא חסרו להם אפשרויות אירוח." (עמ' 28(

ההיסטוריה הגדולה קוראת, וחינאווי לא מקשיב. איך לכתוב היסטוריה פוליטית של אנשים לא-פוליטיים, שלא השאירו אחרים רמזים ברורים לנטיותיהם? איך לשלב את חייהם באירועים הגדולים? כאן השילוב נכשל. אדיב חינאווי יכול היה לשמוע בביתו הדי יריות; זוהי הרחבה ספרותית לגיטימית של החומר הרזה שבתעודות. אבל אי-אפשר לשמוע היטב בבית את "הדי היריות ממנשיה, אזור מסגד חסן בק, שכונת סלמה ואבו כביר" – הדים העטופים בידע ארכיוני מדויק בדבר מקורם, ומעבירים אותנו באחת מנקודת-המבט המשוחזרת של הנפשות הפועלות לזו של המחברת. ובאיזה הקשר אומר דיוויד חינאווי, בנו, את המשפט שבו ננעלת הפיסקה?

במקרים אחרים קל יותר לקשור את ההיסטוריה הגדולה למהלך חייהם של אנשים, למשל כאשר אפשר לעבור מסיפור נדודי משפחת חינאווי בסוף המאה התשע-עשרה והתיישבותה ביפו לתנועות האוכלוסין בתקופה האמורה ולהתרחבותה המואצת של יפו; כך מתמקמת פרשת חייהם של בני חינאווי בתוך ה'הקשר' הכללי. אך אין זה כמובן הקשר במובן החמור, אלא סכום כל החלטות ההגירה של אנשים בודדים; לא מבנה המסביר את פעולתם של אנשים אלא כותרת מכלילה. לא לשם כך מתעמקים במיקרו-היסטוריה של משפחה אחת: גם בהיסטוריוגרפיה המסורתית תיפקדו אנשים בודדים כאילוסטרציה לתנודות האוכלוסיה הגדולות. המיקרו-היסטוריה תורמת תרומה ייחודית, כשהיא חושפת מימד בלתי-מוכר בפרקסיס, מראה זיקה קונקרטית בין נסיבות פעולתם של בני-אדם, כפי שהם תופסים אותן, לבין הדרך בה פעלו.

אחד הפתרונות היותר מוצלחים בספר לבעיית המעבר מן הגורל החד-פעמי לרפרטואר אפשרויות פעולה של אנשים בתוך ההיסטוריה, הוא סימון המסלולים האפשריים, שאותם מציבה תמר ברגר בצד מהלך המאורעות המתועד: הרוצח של חינאווי יכול היה להיות זה, או זה, או זה; אם היתה המשפחה נשארת ביפו, היה קורה להם כך, או כך, או אולי כך. לפעמים היא נמנעת כאן מלהכריע בשאלה, איזו מן האפשרויות יכולה היתה אכן להתממש. בטקסט נסיוני, המבקש לבדוק את פוטנציאל התובנות של היסטוריה מקומית, אך אינו יכול להיסמך על מסורת מבוססת של כתיבת היסטוריה 'מלמטה', זהו פיתרון מתבקש, בדרך לכתיבת סיפור "על בני-אדם – בתיהם, חפציהם, זיכרונותיהם, חלומותיהם, היעדרותם הנוכחת" (עמ' 21).

ד

מה הקשר בין הסיפור על נישולם של בני חינאווי לפרשת פינוי יושבי שכונת נורדיה ועלייתו של הקבלן פילץ? האם יש בכלל קשר בין חלקי הסיפור השונים, או שהוא מתמצה בעובדה הפשוטה, שהכל קרה ב'אותו מקום'? המיקרו-היסטוריה אינה התרפקות על הדברים הקטנים, גירסה משוכללת של האספנות המלומדת והכרוניקה המקומית. יתרונה הייחודי של המיקרו-היסטוריה הוא ביכולתה להראות מבעד למיקרוסקופ, באתר מחקר אסטרטגי, זיקות קונקרטיות בין מימדים שונים של המיכלול החברתי, שנעלמות כרגיל מן העין כאשר מביטים בדברים ממעוף הציפור.

האם יש, למשל, קשר בין שבירותן של זכויות יושבי שכונת נורדיה, לבין המימד הקולוניאלי שבהיסטוריה שלה – או שדי למשל בעובדת היותם מהגרים כדי להסביר זאת? האדמה, אומרים לתושבי שכונת נורדיה המבקשים, אינה שייכת להם כלל (עמ' 139); היא הרי שייכת בעצם לערבי, והערבי איננו. זכויות הקניין שיכולות היו לקום לתושבים מתוך החזקה המנהגית, מכוחו של הזמן, מתבררות כאשליה; מן העבר האחר, התיישנות מהירה חלה על תביעות הפליטים להשבת רכושם. השבר החד הזה שביחסי הרכוש – הגזל וההשתלטות המהירה על אדמות הפלסטינים ורכושם – והנזילות שהוא מותיר אחריו יוצרים אולי את מרחב הפעולה העצום של שלטונות המדינה והיזמים הפרטיים. זהו השבר, ששום היסטוריה חברתית וכלכלית של המקום לא תוכל להימלט ממנו. תמר ברגר הכניסה את בעל-הבית הנעדר לתמונה. אך הוא עדיין יושב שם בפינה, מישהו שצריך לזכור אותו במקום לברר, כיצד נוכחותו ניכרת בהווה בלי שישאיר בו בהכרח סימנים.

גם המרכיב הפוליטי שבסיפור הכלכלי על פינוי ופיתוח עירוני, על תושבים וקבלנים בשכונת נורדיה, יכול להיות קשור במימד הקולוניאלי שלה. המתיישבים החדשים, שקיבלו זכויות-יתר בשנות ההתיישבות המוקדמות, מאבדים את זכויותיהם, משעה שתהליך ההשתלטות המשיך והתקדם ואזור הספר לשעבר נבלע במקום היישוב: "פעם לפני 30-40 שנה היינו החלוצים הראשונים, [...] עכשיו אנו כבר המזיקים" (עמ' 138). זכויותיהם של יושבי השכונה היו כרוכות בחסות פוליטית (עמ' 36): כשחינאווי הציע לתושבים לקנות את האדמות מידיו, העיריה היהודית רמזה להם לא לעשות זאת: "לא ניתן להם [לערבים] לבנות ונקבל את האדמות חינם" (עמ' 126). זכויות התושבים גם לא היו מעוגנות במסורת קהילתית מגובשת, שאותה יכלו להציב נוכח תוכניות הקבלנים. הוועדים המקומיים מתפוררים שוב ושוב, ובמסמכים שמצטטת ברגר חוזרת ונשנית הפנייה לעזרת הפטרון המפלגתי, לישועה המאורגנת מלמעלה. המסגרת הקולוניאלית, שבחסותה התרחשה ההתישבות הציונית, הותירה אף היא עקבות ברורים במיבנה הפוליטי: המרכז מחליט עבור השוליים, שר-הפנים יושב מאחורי העיריה, העיריה משחקת עם החזקים ואין שום מעמד חוקי להתארגנויות מקומיות של התושבים.

כל הדברים האלה הם בגדר הצעות בלבד, העולות מתוך קריאת הספר. כדי לתרגם שאלות כאלה לתוכנית מחקר ולהפוך את דיזנגוף סנטר למיקרה מבחן של ממש, צריך יהיה לנוע בשני מסלולים משלימים: להמשיך ולהעמיק בפרטים הספציפיים כדי לברר, מה היו מאפייניו הייחודיים של תהליך פיתוח מרכז העיר תל-אביב תוך סילוק תושביו; ובמקביל, לצאת מן המקרה הפרטי ולהשוות אותו השוואה מפורטת למקבילותיו, ולאו דווקא למקרים הקלאסיים המצוטטים בהיסטוריות של המודרנה – שדרות אוסמן בפריס או הטרנספורמציה של ניו-יורק – אלא לדינמיקה המיוחדת של מטרופולין בעולם הקולוניאלי. בשני המקרים יצריך הדבר תיאורטיזציה של המקרה הספציפי.

עד אז, מזמין אותנו הספר לחיות עם ההיסטוריה, להמשיך ולבדוק בעצמנו את אופני הנוכחות המורכבים שלה בהווה. אפשר גם להשליך את הטקסט על נוף תל-אביב ויפו של היום ולקחת אותו לדרך כהצעת הליכה: שיעור בידיעת הארץ.