אתה מדבר אליי?

הבמאי האגדי מרטין סקורסזה איפשר לסטודנטים לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב להיכנס לו לראש לערב מרתק אחד

08 דצמבר 2020

לבד בחדר העבודה שלו, מול מצלמת הזום, כשמאחוריו קיר עמוס ספרים ומזכרות קולנועיות, התייצב האיש שהביא לנו את 'השור הזועם', 'קזינו', 'החבר'ה הטובים' ועוד עשרות סרטים שהפכו לקלאסיקות, ושיתף את משתתפי הוובינר שיזם בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש סטיב טיש ברקע האישי שהוביל אותו לקריירה קולנועית, בטיפים לקולנוענים מתחילים ובעיקר בהמון אהבה לקולנוע.

 

הדמויות שברקע

"גדלתי בלואר איסט סייד בניו יורק בדירה קטנטנה. הייתי ילד אסטמתי, ולא הרשו לי לשחק ולהתרוצץ בחוץ. בשעות הרבות שביליתי בבית הייתי מצייר לעצמי ציורים, מסתובב בין ארבעה קירות, מקשיב לסיפורים של הוריי והולך איתם הרבה לסרטים. לא נחשפתי להרבה גירויים. הייתי צריך להסתמך על הדימיון שלי. הדימיון שלי ועל הקולנוע. 'ליטל-איטלי', הפשע המאורגן, זו היתה המציאות של הילדות שלי. אבל דווקא כשראיתי סרטים זרים, הבנתי שהדמויות בסרטים האלו הן דמויות המשנה או הניצבים בסרטים הגדולים של הוליווד .בסרטים הזרים, אותן דמויות שראיתי כדמויות שוליים, פתאום הופכות לגיבורות הסרט ומספרות את הסיפור של עצמן, ולא איך שאחרים רואים אותן. זה השפיע מאוד על הדרך שבה אני בוחר לספר סיפורים".

 

"ההורים שלי חשבו שאני משוגע"

בשנות ה-50', כשהגיע סקורסזה הצעיר ל"יום פתוח" באוניברסיטת NYU, נחשף למורה שיהפוך למנטור שלו בשנות לימודיו ויפתח בפניו את העולם שבו הוא חי עד היום – עולם הקולנוע. "הוא ריתק אותי במהירות ובלהט שבהם דיבר. הבנתי שזה הכיוון שלי ושזה מה שאני רוצה לעשות. ההורים שלי חשבו שאני משוגע!". סקורסזה מעיד שאותו מורה בהחלט לא עשה את החיים קלים, אבל הרבה קרה בזכותו. "הוא הכריח אותנו, התלמידים, להתרכז בשאלות המרכזיות: מי אתה, מה אתה מנסה לומר ואיך אתה מתכוון להגיד את זה, במקום בצדדים הטכניים של העבודה הקולנועית".

 

בתחילת שנות ה-70', כבר החל סקורסזה ליצור את נישת הסרטים הייחודית לו, אבל לא בלי ביקורת. מסתבר שכבר אז לדור המבוגר היה מה לומר על הדור הצעיר. "אמרו לי: 'אנחנו לא היינו צריכים ללכת לבית הספר כדי ללמוד לעשות סרטים', וזה היה משעשע. ידעתי שאני רוצה להביע את עצמי ומה אני רוצה לומר, אבל אנשים כל הזמן אמרו לי 'אתה צריך ללכת לפי חוקי הז'אנר! אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה'. הייתי צריך למצוא את הדרך שלי לשלב בחוקים גם את האמירה האישית שלי".

 

מפגש מרגש עם במאי דגול. מימין למעלה עם כיוון השעון: פרופ' רז יוסף, ראש ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה, מרטין סקורסזה, יונה רוזנקיאר ופרופ' ערן נוימן, דקאן הפקולטה לאומנויות

 

כך נולד מונולוג שהפך לקלאסיקה

השחקן והבמאי יונה רוזנקיאר, בוגר החוג לקולנוע, ייצג את הסטודנטים והסטודנטיות של החוג ושאל את סקורסזה שאלות בשמם. אחת השאלות המסקרנות הייתה: עד כמה כל יום צילום מתוכנן מראש?

 

"בסרטים הראשונים שלי, אפילו עד תקופת 'קזינו' ו'החבר'ה טובים', עשיתי הכנה קפדנית. הייתי מסתגר במלון לבד למשך ימים ארוכים, ואפילו מצייר ביד סצינות שלמות מהסרט. לימי צילום הגעתי מוכן לגמרי .זה לא אומר שאי אפשר לשנות או לסטות מהתכנון, אלא שיש דברים שאני יודע בוודאות שאני רוצה לעשות, וההכנה היא שמאפשרת לעשות אימפרוביזציה עם השאר".

 

הסצנה האלמותית שבה רוברט דה-נירו מדבר אל עצמו במראה בסרט 'נהג מונית' דווקא כן הייתה אימפרוביזציה .בימים האחרונים לצילומי הסרט, כשכבר היינו באיחור, היה לי בראש מראה של בובי עומד מול המראה. אבל לא היה לנו טקסט! לא היה תסריט! ובובי פשוט התחיל עם המונולוג הזה. זה בא מצורך טהור. שעה וחצי הסתגרנו וצילמנו את הסצנה, ואני מאמין שהיא יצאה כמו שהיא יצאה רק בגלל שהיינו קצרים ולחוצים בזמן".

 

הפריים המושלם. מרטין סקורסזה במהלך הוובינר

 

הטיפ שלו לקולנוענים מתחילים: "הבמאי צריך לשלוט בכל דבר שקורה בסרט, אבל לתת לאחרים תחושה שהם יכולים להתבטא מבחינה יצירתית. צריך לשלוט בלי שאחרים ירגישו".

 

בדקות האחרונות למפגש פרגן סקורסזה לקולנוע הישראלי, וגם תיאר סצינה שאהב מהסרט 'פוקסטרוט'. ""I would love to see some more, הוא חייך. "Could you send me some?"

 

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>