|
29/03/2004 התפתחותה של חשיבה/ גלית
גמפל
אני רוצה לשתף אתכם מכמה
מהתנסויותיי עם מימושים שלדעתי פוגשים לתיאוריה שמציג ביון בקטע שבחרנו להתמקד
בו הערב. הדוגמאות הן מהתנסות טיפולית קשה, מרתקת ומרגשת עם ילדה, שאקרא לה רחל.
רחל מאובחנת כסובלת מהפרעת אספרגר. אבחנה זו היא בתחום ההפרעות ההתפתחותיות
הנרחבות (P.D.Dׂ (וכוללת פגיעה בתחומי הקשר,
התקשורת, חיי המשחק והחיים הרגשיים, אך לא קיימת לכאורה פגיעה בתפקודי השפה
ובתפקודים האינטלקטואליים. הפרעה זו מוכרת גם כאוטיזם בתפקוד גבוה. רחל נמצאת בטיפול כשש וחצי
שנים. מאז גיל 4, היום היא בת 10 וחצי. לאורך השנים ניתן לראות את
מאבקה ואת חרדותיה מלהיות היא, להיות קיימת, להרגיש, לרצות, להיות נפרדת ולהיות
בקשר. להרגיש את צרכיה, תשוקותיה, מחשבותיה, רצונותיה ותוקפנותה. אני מוצאת שאחד הביטויים
הקשים של ההפרעות מהקשת האוטיסטית הוא חוסר היכולת לחשוב על עצמך, חוסר היכולת
להתיחס לעצמך כאל סוביקט ובוודאי שלא להתיחס לאחר. אחת המטרות המרכזיות לדעתי של
טיפול בילדים הסובלים מבעיות תקשורת היא לסייע ולנסות לאפשר לידה פסיכולוגית,
לידה סוביקטיבית. ליצור אפשרות של חוויה, של התנסות, של דיון, של בדיקה, של
פרידה, של תסכול - בשפתו של ביון. להזכיר לילד ולעזור לו להכיר בכך שהוא בן
אנוש. אני חושבת שאנחנו יכולים
ללמוד המון מילדים אלו על התפתחות החשיבה והסוביקטיביות.
התהליכים הסובייקטיביים והאינטרסובייקטיביים הם כה מובנים מאליהם ומובלעים
בהתפתחות האנושית הטבעית עד כי הם כמעט בלתי נראים. ההתעמקות עם ילדים אלו, עם מאבקם להיוולד מבחינה
פסיכולוגית כסוביקטים, יכולה להרחיב את מושגנו על התפתחות ומשמעות מושגים אלו.
והיא מרגשת עד מאד. כאשר
לא "נולדה הסוביקטיביות" ניתן לשמוע ילדים אלו משתמשים במילים. אך
בולט כי עדיין אין הם מסוגלים להפשטה. כפי שביון אומר: "המטופל אשר בעבורו
מילים הינן דברים - הדברים, בה"א הידיעה, אותם אמורה המילה לייצג, אך אשר
בעבורו הם בלתי נפרדים משמם ולהיפך". (פרק 22, פיסקה 5 , ללמוד מהניסיון). מתחילת
הטיפול רחל מדברת בגוף ראשון, אבל
נוכחותה לעצמה בולטת בהעדרה. היא יודעת להשתמש נכון בפיה, להטות נכון את הגופים
והזמנים מבחינה תחבירית, אבל החוויה חסרה. בהתחלת
הטיפול אני מרגישה וצריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב כמה היא זקוקה לזמן, למקום,
לשקט כדי "להוציא" דברים, כדי להכיר את עצמה, כדי להיות עם עצמה, כדי
לחוות לעצמה. אני צריכה להזכיר את זה לעצמי שוב ושוב כי היא "מדביקה"
אותי בתבניתיות, חזרתיות, סתמיות. עם מילים, מילים שמכסות ומחביאות, כל מיני
רגשות של עצב, בהלה, פחד, שאלות. אני נאבקת על לעשות לה מקום. לעזור לה להיות
במרכז של עצמה. ההרגשה היא שהיא כל הזמן צריכה להיזהר שלא תקלקל דברים, שדברים
לא יתקלקלו לה. היא מאד פוחדת להיות כאן, מאד פוחדת להרגיש... ברצוני להביא שתי דוגמאות
שאולי ממחישות ומדגימות את התאוריה של ביון על החשיבה. הדוגמאות מכוונות בפרט
להתחלתה של פיסקה 101: "נוח להתייחס לחשיבה כתלויה בתוצאה המוצלחת של שתי
התפתחויות נפשיות עיקריות. הראשונה בהן היא התפתחות המחשבות. הן דורשות מנגנון
שיתמודד עימן. ההתפתחות השניה היא אפוא של מנגנון שאקרא לו באופן זמני חשיבה.
אני חוזר- החשיבה נקראת לכלל קיום כדי להתמודד עם המחשבות." אביא דוגמאות משתי תקופות
שונות. אתחיל בתקופה, הראשונה, בה בולט לדעתי הקושי לחשוב, הקושי לשאת תסכול, אך
ניתן לראות ולשמוע לאט, לאט את ניצני המחשבות. בתקופה השניה, בערך כשנתיים
וחצי מתחילת הטיפול, ניתן כבר לראות את התחלת התפתחות מנגנון החשיבה. פגישה
מפברואר 98, כחמישה חודשים מתחילת הטיפול- הקושי
לחבר, והנואשות לחבר - היא
משתמשת בהמון דבק, היא כותבת מכתב לחברים בגן, בתוך המכתב חידודים של מחדד
(השאריות, הפירורים שהמחדד קילף מעל העיפרון), היא רוצה להדביק את המכתב בדבק לקירות החדר. אני לא מאפשרת זאת (כבר
כמה פגישות), היא יכולה להדביק לקירות הקופסא, לדפים, למראה וכו'. אני מבינה זאת
כניסיונות נואשים לחבר, להדביק, הזדהות דביקה כדרך להיות עם, להיות איתי, לספר
לי, לשתף אותי... אני מתייחסת לכל אלה אך לא מאפשרת באופן קונקרטי להדביק את
הנייר בדבק לקירות החדר. המכתב הופך להיות מכתב שכתבה לעצמה. היום אני לא ברשימת
המכותבים. אני קושרת זאת לכך שלא נתתי לה להדביק על הקיר. ... היא ממשיכה
להסתובב ולדבר על המכתב, היא אומרת שמהכתב הוא אליה ואל ילדי הגן. אני אומרת שזה
מכתב רק לילדים ולא למבוגרים. היא ממשיכה להסתובב בחדר ומול המראה ולדבר על
המכתב... יש מכותבים, אין תוכן. לאחר מספר סיבובים היא אומרת לי בטון הרצאתי
מאופק ועצור: גלית את יודעת שלא צריך להגיד רחל וגיל ואלון ודניאל וגיא ושי כל
פעם, אפשר להגיד "ילדים"... שוב ושוב חוזרת ואומרת זאת. ומוסיפה: אמא
אמרה שלא צריך להגיד כל פעם אמא ואבא ויעל ורון וטל ורחל אומרים
"משפחה". וזה אותו דבר כי כולם אותו דבר. גלית: את אולי מרגישה שלא כולם
אותו דבר, יש רק רחל אחת שהיא לא כמו אמא, או דניאל או גיל. זה מבלבל ומפחיד
שכולם אותו דבר. אבל כשגלית אומרת לך לא ולא נותנת לך להדביק את צריכה ביחד אחר.
רחל:
גם לא צריך להגיד א,ב,ג,ד... (אומרת את כל הא'-ב'), אומרים אותיות. והיא חוזרת על זה שוב ושוב ושוב, על כל שלוש הקטגוריות
בפירוט רב. זה נשמע כמו מערכון. אני אומרת: כ"כ הרבה צריך ולא צריך... מותר
ולא מותר... כ"כ קשה לדעת מה את רוצה. רחל
פותחת את קופסת הקוביות (ולא את הקופסה שלה היום) לשים את המכתב ואז פונה אל
קופסת הלגו ומניחה את המכתב בתוכה. היא חוזרת
לקוביות ובונה קטר ורכבת ומציינת זאת. היא
מנסה להסיע והכל מתפרק. אני
אומרת שקשה לחבר בין הקוביות, ובין הקטר והקרונות שיהפכו לרכבת אחת, שיש בה קטר
וקרונות והם מחוברים. כמו המשפחה שלה שיש בה רחל... אמא ואבא ושביחד הם משפחה. רחל
אומרת שכחתי ורצה לקופסת הבצק. דופקת עליה: טוק, טוק. ושואלת בקול עבה: מי שם?
היא עונה באותו קול ואמרת: רחל. אני אומרת: שלום רחל, טוב לראות אותך. רחל פותחת את הקופסה לוקחת בצק ואמרת: בואו שרשרת,
בואו צמיד, ניסע לגן. דוגמא שניה: אחרי
כשנתיים וחצי. אפריל 2000 אפריל 2000 בסוף השנה רחל עוזבת את הגן
ומתחילה כיתה א', הפרידה הזו כבר מרחפת באויר. רחל שואלת המון שאלות,
מפציצה אותי בשאלות שמפציצות אותה, אני מרגישה שיש חיים, יש ניסיון לחיות, יש
ניסיון להבין מי היא, יש התנסות .... היא למשל שואלת: למה אני לא יכולה להיות ביצית וזרע...
כשאני אהיה גדולה כמו יעל אני ילך לכיתה א'.... למה אני לא יעל. למה אני רחל.
למה קראו לי רחל? למה זה החדר של שתינו? למה יש לי עור שעוטף לי את
הגוף? למה אם לא יהיו לי כיסים
אני לא אוכל לעשות עבודות, לקחת הביתה? למה אם אני לא אסגור את
התיק, הכל יפול לי? למה יש לי שקית עם מחשבות
ליד הגרון? למה הייתי צריכה פיפי? השאלות עולות יותר ויותר,
מה זה מגבת, אני צריכה שאת תגידי לי ואז אני אדע. לצד שאלות ותמיהות לגבי אלו
שיודעים: איך חתול יודע שהוא צריך לעשות מיאו? למה החושך שחור? למה השעון
עושה טיק-טק. ומה הקשר בין האיברים
והפונקציה שלהם: למה אם אין עיניים אז אי אפשר לראות? למה אבא שם את הזרע עם
הבולבול ולא עם היד? למה התינוק יוצא דרך הפיפי ולא דרך העיניים. אבל רואים אותו
יוצא בעיניים. למה כשנותנים לי שלום אני
לא מרגישה את זה ביד? או שאלות לגבי מהותם של
דברים מופשטים יותר כגון: מה זה המשך, מה זה להפסיק, מה זה גודל. מה זה להיות
עצובה. למה פרידה ופצע דומים? זה קונקרטי או מופשט? אני חושבת שכאן מתחילה כבר
ההפשטה, מתחילה החשיבה, מתחילה הסימבוליזציה, מתחילה הסובייקטיביות. פרידה ופצע
דומים שתי המילים מתחילות בפ', אבל לא רק בזה, ורחל כבר מתחילה להרגיש את זה,
לחבר את זה, להתנסות בחוויה הזו. רחל שואלת עליה, על השינוי
שבה: למה כשהייתי תינוקת כאן בחדר שיחקתי בכיור עם המים והשפרצתי עלייך על
השיער. למה פעם לא יכולתי להפסיד ארוחת
בוקר ועכשיו אני יכולה. כך גם היא יכולה להגיד לי,
כשהיא מבקשת ממני לעשות משהו: תהיי ילדה טובה, אה, אישה טובה, אה פסיכולוגית
טובה, אה גלית טובה. תקופה מרגשת של התפתחות.
בעיני תקופה שיש גם מחשבות וגם מנגנון החשיבה כבר התחיל להתפתח. אנחנו מתחילות
לדבר על דברים מופשטים יותר: על רגשות, על דברים שהם לאו דווקא קונקרטיים
ומוחשיים. רחל מרגשת נורא, מאפשרת לי לראות, להיות ביחד איתה ולעזור לה. היא
בונה את עולמה הפנימי, באופן פלסטי ממש, אני לומדת ממנה המון, היא משתפת אותי. בגן זו תקופה מאד סוערת
לרחל, היא קורעת והורסת פלקטים וציורים, מכה ילדים. בחדר היא שואלת אותי: למה
אני קורעת את הפלקטים. אני אומרת לה שאולי היא
מפחדת שיהרסו לה אז היא הורסת קודם. פגישה מאפריל 2000. רחל: למה אריאל, גבריאל ומיכאל כבר התחילו לאכול ארוחת בוקר?
(דמויות דמיוניות שלה) גלית: למה? רחל: אולי כי הם נבהלו
מהשיר "חברים של האביב", ואז הם התחילו לאכול. גלית: אולי הם אכלו כדי לא
להרגיש שהם נבהלו. שקט. גלית: ממה הם נבהלו? רחל: אולי הם נבהלו מזה
שהיה חזק. גלית: אולי מפחיד שהיה
שינוי. שינוי הוא חזק, נגמר החורף
ומתחיל האביב. רחל: למה הקיץ והאביב דומים? גלית: אולי כי חם בשניהם. רחל: למה באביב לא הולכים לבריכה ובקיץ חם, למה בים לא צריך
מצופים ובבריכה כן. גלית: זה מבלבל איך דברים
שכל-כך דומים, הם גם שונים. רחל: (ניגשת לכיור, פותחת את הברז) למה טיפה ועוד טיפה עושה שבסוף יהיה מים. הנה אני שומעת
את המים מגיעים. גלית: כל הטיפות נראות אותו הדבר, הן
כ"כ דומות עד שלא רואים את הטיפות רואים רק את המים. רחל: למה איראל, גבריאל
ומיכאל לא נשארו בגן של מרים, הם באו איתי לחדר של גלית. גלית: כל מיני חלקים שלך וחברים
שלך שנמצאים אצלך בפנים באים איתך גם לכאן. רחל: למה את מרשה לי לשתות
בחדר שלך. גלית: אני שמחה שאת שותה
אצלי בחדר, שאת לוקחת דברים ממני. רחל: למה אני לוקחת מהגן? רחל מנגבת את הידיים על
הקיר. היא אומרת: השארתי סימן, השארתי לכלוך. גלית: את משאירה לי סימנים ולכלוכים, שאני אשמור עליהם. יש
דברים שאת לוקחת ממני ומהחדר שלי ויש דברים שאת משאירה לי. יש צלצול מבית הספר הסמוך.
רחל שמה ידיים על האוזניים. גלית: את לא רוצה לקחת
פנימה את הצלצול, הוא לא נעים לך. רחל: נכון, הצלצול זה לא
טוב, אז אני לא לוקחת. גלית: כמו נרות וזיקוקים את
לא רוצה לקחת פנימה אז את עוצמת את העיניים. רחל: נכון, אני לא רוצה
שהזיקוקים יכנסו לי פנימה וישרפו אותי. יש דברים קונקרטיים, ואני
מקווה שתמיד יהיו, אך יש גם דברים מופשטים מחשבות, רגשות, חוויות. גם הדברים
הקונקרטיים, הם לא רק קונקרטיים, וזה מתחיל להיות מוחשי, גם עבורה. אני רוצה לסיים במשהו
מהפגישה בשבוע שעבר. אנחנו משוחחות על חלום של רחל. החלום מלא בנקמות ובעונשים.
אני אומרת לה על אחת הדמויות: הוא מאד אכזרי. רחל שואלת אותי : מה זה אכזרי.
שאלתי אותה - את לא מכירה את המילה אכזרי? רחל ענתה: אני כמעט מכירה אותה. |