סילבוס היסטוריה פילוסופית של הרגשות

רגשות ותשוקות נחשבו מאז סוקרטס כמנוגדות לתבונה, ובמקרים רבים כמסיטות אותנו ממחשבה בהירה ורציונלית ואף מסוכנות לה. אם התבונה היא הניצוץ האלוהי, הרי שהתשוקות והרגשות סימנו תמיד את נקודת החיבור של האנושי לחייתי ובעת ובעונה אחת את ההתעלות מעל החייתי שבאדם. אבל אם הרגשות הם הרסניים למחשבה, האם אי אפשר לומר שהתבונה הרסנית אף היא? ויותר מכך – האם נוכל לדמיין לעצמו תבונה ללא רגש? רציונלית ללא תשוקה? והאם אין התבונה עצמה תשוקה?
הקורס יעקוב אחר ההיסטוריה של יחסה של הפילוסופיה לרגשות והאופן בו הם תפסו את מקומם ביחס לתבונה ולמחשבה. נשאל האם הניגוד אכן גדול כל כך כפי שנדמה, והאם הרגשות מהווים הפרעה וסכנה למחשבה או אולי דווקא משלימים אותה ופועלים אתה באופן פורה והכרחי. נקרא טקסטים של אריסטו, מונטיין, דקרט, יום, קאנט, פרויד, ועוד.
דרישות הקורס וחובות התלמידים: נוכחות בכל השיעורים וקריאה שוטפת של הטקסטים הנדרשים.
האופן בו יסתיים השיעור: עבודת סיום.

A Philosophical History of the Emotions

Since Aristotle, emotions and passions have been considered to be contradictory to reason, and in many cases distracting and even dangerous to clear rational thought. If reason was considered to be a divine spark, emotions and passions always marked the connection between the human and bestial, at the same time marking the elevation of the human above the beast. But if emotions are so dangerous to rational thought, can we not say that reason is not less dangerous? And moreover, can we imagine reason without emotion? Rationality without passion? Is not reason itself a passion? The course will follow the complex history of philosophy's attitude towards emotions and passions and ask whether the contradiction is as deep as it seems. We will ask whether emotions present such a great danger to thought, or if they perhaps productively compliment it. Among the authors whose texts we will read: Aristotle, Descartes, Hume, Montaigne, Kant, Freud, and more.