שירת השואה: מלאומיות לאוניברסליות

הטענה המקובלת על ידי היסטוריונים היא שההתייחסות לשואה עד ראשית שנות הששים נשלטה על ידי עמדות אידיאולוגיות שיפוטיות (העדפת מורדי הגטאות והפרטיזנים על פני ההולכים "כצאן לטבח", לדוגמה), ואילו מאז שנות הששים החלה להופיע צורות התמודדות אישיות יותר עם השואה. מטרתו של הסמינר היא לבדוק לא רק את הרלוונטיות של התיזה הזו ביחס לשירת השואה הישראלית, אלא להגדיר בצורה ברורה את אופי המעבר בין הכתיבה המוקדמת על השואה (קובנר, אלתרמן ואצ"ג) לכתיבה של שנות השישים והשבעים (פגיס, עמיחי, יעוז קסט, בנציון תומר), ואת ייחודה של כתיבת הדור השני לשואה (עודד פלד ואחרים). האם ההבחנה הרווחת בין "זיכרון פרטי" לבין "זיכרון ציבורי" עשויה להוות קנה מידה רלוונטי לגבי שירה זו, האם ניתן להבחין בנראטיבים ספרותיים מתחלפים, כיצד משפיעים שינויי נורמות בשירה העברית על התמורות בשירת השואה, אילו שימושים נעשו בשואה במסגרת שירה פוליטית מחאתית החל משנות השמונים, כיצד התייחסו ל"תעשיית השואה" בתרבות ובשירה הישראלית - שאלות אלו ואחרות יידונו בעזרת ספרות תיאורטית מחקרית על הנושא, וכמובן באמצעות קריאה במגוון טקסטים.