| המדינה המודרנית מעוניינת בזמן ומעוגנת בו בצורות חדשות. השלטון צריך להיענות לאופנים חדשים של ארגון הזמן בתחומי הכלכלה, הידע, והתקשורת, אך אלה גם מעניקים לשלטון אמצעים חדשים להסדיר את הזמן ולשלוט בו – וגם לשלוט באמצעותו. העבר הופך לשדה קרב פוליטי בין נרטיבים מתחרים ומקור ל"זכויות היסטוריות" מנוגדות; ההווה הופך לפוטנציאל של שינוי, גאולה או אסון, בסיס לכינון עצמי או הגדרה עצמית של הסובייקט הפוליטי (אומה או לאום, מדינה ריבונית, אזרח וכו'), או מקור לאמות המידה של השלטון הראוי; העתיד נפתח לעניין מעשי, לא אסכטולוגי, במה שצפוי ובבלתי צפוי, העתיד הוא מה שאפשר לתכנן ולא רק מה שצריך להתכונן לקראתו. במקביל, האידיאולוגיות הפוליטיות המרכזיות של העת החדשה – ליברליזם, מרכסיזם ופשיזם – נבדלות במובהק באופן שבו הן מַבנות את הזמן ההיסטורי ומעגנות את הפרוייקט הפוליטי שלהן בתוכו. הסמינר יבקש לעקוב אחרי השינוי ההיסטורי-תיאורטי ב"זמן של השלטון" מאז המאה ה-18 באמצעות קריאה בכתביהם של רוּסוֹ, סייס (Sieyès), ברק (Burke), קאנט, טוקוויל, מארכס, ניטשה וקפקא, ובעזרת הניתוחים ההיסטוריים והמושגיים של בנימין, פוּקוֹ וקוֹסֶלֶק ((Koselleck. |