| פרויד לא פתר חלומות וחשף את הלא-מודע, אלא כונן, בסיטואציה האנאליטית, טקסט, שזכה לקריאה "מקסימלית" ונתפס במסגרת "סיפור קריאה". הלא-מודע הפרוידיאני הוא קונסטרוקט הנובע מקריאה כזאת, ולפיכך, מה בדיוק מעמדו? שורת סיפורים מקראיים, בקריאה "מקסימלית", מעודדים סיפור-על על קואליציה בין אלוהים ובין הנשים, שהן עזר כנגד הגברים. הביוגראפיה של פרימו לוי "השתמשה" בהצלחותיו ככימאי של צבעים כנגד הצלחותיו כמספר על השואה. קריאה "מקסימלית" בביוגראפיה של אלון מאת אניטה שפירא הופכת את כל חייו לחזרה רוויית-אשמה על סיטואציית-יסוד של הדחה, שמקורה בנערותו. מה ההצדקה לקריאות כאלה, "כספרות", שכולן עושות שימוש ב"שאריות" של ההסתכלות, מכוננות את הסודי והמוסתר מתוך פרטים "קלי ערך"? מה מקומן של קריאות כאלה בהבנה הספרותית, ומעבר לה – בחיינו? ההיסטוריון, הביוגרף, הפסיכואנאליטיקאי והמספר המקראי ככותבי ספרות; והקוראים ככותבי ספרות מאחורי גבם. |