המכון לחקר האנטישמיות והגזענות בימינו ע"ש סטפן רוט

אוניברסיטת תל-אביב

סיכום 2008/9

בשנת 2008 נמשכו מגמות קודמות של יציבות מסוימת באנטישמיות האלימה, ואפילו ירידה של אחוזים ספורים לעומת 2007 (פרט לגרמניה, בלגיה, שווייץ, קנדה וארצות-הברית, שבהן נרשמה עלייה בשנת 2008). המשבר הכלכלי שהחל בקיץ עורר תגובות אנטי-יהודיות, במיוחד במזרח אירופה ובעולם הערבי, אך לא גרם לעלייה באלימות (ראו להלן ניתוח של אירועי 2008).

צוות המכון, שניתח את התפתחות האירועים האנטישמיים בשני העשורים האחרונים, מדגיש שלמרות שמספר האירועים האנטישמיים האלימים הגיע ליציבות מסוימת בין 2005 ל-2008, ולעתים גם ירד (כמו למשל ב-2005 לעומת 2004 וב-2008 לעומת 2007), המספרים בשנות האלפיים עדיין גבוהים בהרבה משהיו בשנות ה-90 של המאה הקודמת, כך שהמגמה הכללית היא של עלייה. בבריטניה ובאוסטרליה ,למשל, הייתה שנת 2008 השלישית במספר האירועים האנטישמיים במהלך יותר מעשור.

חודש ינואר של שנת 2009 היה חודש יוצא דופן. מייד עם תחילת מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה ב-27 בדצמבר 2008, החל גל של פעילות אנטישמית ברחבי העולם. גל זה היה מורכב הן מאירועים אלימים (עמו התקפות פיזיות של צעירים ומבוגרים, הצתת בתי-כנסת, חילול בתי קברות, השחתת רכוש ומצבות לזכר השואה) והן מביטויים מילוליים וחזותיים (כמו עלבונות, איומים, קריקטורות והפגנות סוערות). רוב האירועים והתגובות שיקפו מוטיבים אנטישמים קודמים וידועים, אך הם היו קיצוניים, אינטנסיביים וקולניים יותר מאשר עד כה. פעילים וארגונים מוסלמיים בעולם, ובמיוחד הרדיקלים שביניהם, הפגינו רמה גבוהה של ארגון עצמי, והיו הרוח החיה מאחורי ההפגנות, שנערכו בעיקר יחד עם אנשי שמאל ופעילי זכויות אדם, ובמידה פחותה עם חוגי ימין קיצוני. גם יהודים וישראלים לשעבר נטלו חלק בהפגנות אלה, במיוחד בארצות הברית.

יש להדגיש שהמספרים המדויקים של הפעילות האלימה עדיין לא נאספו וסוכמו, אך קהילות יהודיות וגופי מעקב וניתוח כבר הצביעו על עלייה חדה בכל סוגי האלימות. באנגליה, למשל, נרשמו  על ידי הקהילה במהלך ינואר מעל 250 אירועים מכל הסוגים, בהשוואה ל-35 בתקופה המקבילה בשנת 2008.  אפשר להניח שכאלף ביטויים ואירועים אנטישמיים מכל הסוגים נשמעו והתרחשו בינואר 2008 בעולם כולו.  מספרם של המקרים האלימים (כולל חילול בתי קברות ומצבות, שימוש בנשק והתקפות של אנשים) היה כ-90, פי שלושה ממספרם בינואר 2008. בפברואר ובמרץ 2009 הייתה ירידה חדה במספר האירועים האלימים והם היו פחותים בהרבה מאלה של אותם חודשים ב-2008. אך האינטנסיביות והקיצוניות של הביטויים המילוליים והחזותיים, והזעם המופנה כלפי ישראל וכלפי יהודים לא שככו. תופעה דומה הייתה גם במלחמת לבנון השנייה: עלייה חדה וירידה אחר-כך, אם כי איטית יותר מזו הנוכחית.

הנושא העובר כחוט השני בביטויים האנטישמיים מתחילת 2009 אינו האנטישמיות הקלאסית, כלומר, הוקעה של תכונותיהם השליליות כביכול של היהודים, וישראלים כיהודים, כיחידים וכציבור, כפי שצוירו במהלך הדורות, אלא השימוש בשואה ככלי פוליטי נגד ישראל והיהודים. השוואה חדה וחלקה בין ישראל והציונות והיהודים התומכים בהן לבין הנאצים הפכה לסיסמה החוזרת ומופיעה בקביעות בהפגנות ובהתבטאויות ולמשוואה שהפכה לאקסיומה ממש: מגן דוד = צלב קרס, ונעלמו העכבות שהרתיעו מפניה קודם לכן. המשוואה מצביעה על התגלמות הרוע האולטימטיבי, על אכזריות חסרת פשר ועל העדר כל יחס לערכים אנושיים, והיא גם בבחינת אמירה שהנאציזם, שהוא המפלצת של העת החדשה, אין לו זכות להתקיים, ומכאן ברור שגם המדינה היהודית ותומכיה אינם זכאים לכך.

השאלות המטרידות בהקשר זה הן מדוע החל גל זה של אנטישמיות באופן מיידי כל-כך, כאילו חיכו להזדמנות להפעיל הכנות קודמות, ומדוע תפסה המשוואה הנתעבת לנאצים באופן כולל כל-כך, כשהיא מלווה לעתים בזעקות "מוות ליהודים" ו"יהודים לגז". ראשית, יש אמנם עניין רב וגובר בין לא-יהודים בעיקר במערב, בשואה, בגורמיה ובהשלכותיה, אך תהליך זה מתרחש במקביל ולא בניגוד לזיכרונה המעיק של השואה כפשע שבוצע על פני כל אירופה, פשע במימדים קולוסאליים. זיכרון מעיק זה גורם לאחרונה לעייפות מן העם היהודי המקרין תמיד את דמות הקרבן הנצחי, וזה למרות שטרגדיות אחרות רבות התרחשו גם במלחמת העולם השנייה וגם לאחריה. ההשוואה מאפשרת לפרוק את האשמה מעל צווארה של אירופה ולתלות אותה על זה של ישראל והקהילות היהודיות, והתחושה שנותנים ההפגנות והשלטים של היום היא שזה נעשה בהרגשה של הקלה רבתי, בייחוד באירופה שעברה את מלחמת העולם השנייה. על כך יש להוסיף בורות בקרב הדורות הצעירים יותר שאינם יודעים מה הייתה השואה ובמה היא מתייחדת, ויש להם ידיעה מעורפלת בלבד עליה, כעל רצח שהתרחש לפני עשורים רבים, והוא דומה למקרי רצח אחרים שאירעו מאז. מכאן קצרה הדרך להסכמה ולהזדהות עם המשוואה. הבורות גדולה גם ביחס להיסטוריה של הציונות כתנועה לאומית של העם היהודי וביחס לסכסוך במזרח-התיכון, והתוצאה היא השוואתם חסרת הבסיס לשואה, ולא לעימותים צבאיים, טריטוריאליים ואפילו דתיים.

כ-20 מיליון מוסלמים חיים היום במרכז ובמערב אירופה, וההשוואה שהם מפיצים בין יהודים לנאצים  משרתת את הרדיקלים שביניהם ככלי פוליטי נגד קיומה של המדינה ולשם החלשת תומכיה, וכאמצעי נוסף לחיזוק זהות מוסלמית סביב מטרה משותפת. קולות המחאה נגד ההשוואה או נגד הקריאות להרוג יהודים היו חלשים ומעטים: הדמוקרטיה המערבית נקרעת בין ערכיה הליברליים, הכוללים גם תקינות פוליטית, לבין דאגה גוברת שנוכחותם הגוברת של מהגרים בכל שטחי החיים תצא מכלל שליטה. בני נוער, במיוחד בשמאל, המחפשים כיוון ואידיאל, רצוי אנטי-ממסדיים, צועדים ברחובות, כפייה לצווארם, צועקים "אנחנו חמאס", מזדהים עם הפלסטינים שהם הקורבן של ימינו, ומגיבים באופן שונה  מזה שנהגו ביחס לכל  יתר הטרגדיות והעימותים, סודאן ודארפור וטיבט וצ'צ'ניה וקוסובו, שלא הצליחו להוציא אותם כך לרחובות. הייתה כאן ככל הנראה נקודת מפגש בין אינטרסים מוסלמיים, נוער ופעילים מחפשי דרך ואנטישמיות קלאסית, שהחלה את הגל בראשית 2009.

הגל הנוכחי ביטל סופית את ההבחנה ששררה בעשורים הראשונים למדינה בין ישראלים ליהודים, שנחשבו אז לציבורים שונים, כל אחד בעל תכונות משלו, הבחנה שהתמוססה בהדרגה גם מצד ישראל, עם התחזקות הקשרים בינה לבין קהילות יהודיות. הביטול מאפשר העברת תכונותיהם כביכול של היהודים אל מדינתם. העלילה של רצח ישו התגלגלה בעלילת הדם של ימי הביניים שהציגה ילדים על צלב, והיא מתורגמת בימינו בהצלחה על-ידי התעמולה הערבית לפגיעה מכוונת של ישראל בילדים. דמויות של ילדים פלסטינים על צלב הן דימוי הנקלט מייד בעיניים נוצריות. בקריקטורות מופיע הישראלי לרוב בדמותו של יהודי אורתודוקסי עבדקן, חמדן וצמא דם, וגם דימוי זה קושר את ימינו לעבר, ומראה המשכיות דתית היסטורית. כבר במלחמת לבנון השנייה הועלתה הטענה כי האלימות טבועה ביהודים עוד מימי התנ"ך, ואלוהים, אל קנא ונוקם, הוא שהטביע אותה בהם. דמות זו ותכונותיה, כביכול, גורמת לאנשים הרואים עצמם כהגונים, וחפצים בתקינות פוליטית ואקדמית, לראות בהוקעה של יהודים וישראלים מעשה מוסרי.

 רבים מן המוקיעים והמפגינים מתקוממים כאשר מאשימים אותם באנטישמיות, וטוענים שהם אינם אלא אנטי-ציונים. ברצוננו להזכיר את "ההגדרה המעשית" הבינלאומית של אנטישמיות, שהסכימו לה 25 ארצות האיחוד האירופי, ודה פקטו גם רבות מן המדינות החברות בארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה. לפי הגדרה זו אנטי-ציונות (שהיא אפליה בפני עצמה) נעשית בעצם לאנטישמיות כאשר מכחישים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, או נוהגים לגבי ישראל בסטנדרטים כפולים ודורשים ממנה מה שלא נדרש משום מדינה דמוקרטית אחרת, כאשר מוקיעים את הקהילות היהודיות כאחראיות למדיניותה ומעשיה של ישראל, והחשוב ביותר – במיוחד ביחס לשנת 2009 – כאשר משווים את מדיניותה של מדינת ישראל לזו של הנאצים.

אין ספק אפוא, שאנטי-ציונות נוסח 2009 המתבטאת בשנאה ובמינון מפחידים, ומשמשת גורם מלכד לקבוצות מגוונות, משקפת אנטישמיות, וביטוייה שונים באופיים ממחאות אחרות נגד ארצות ועמים אחרים הנמצאים במצב של עימות או מלחמה.