המכון לחקר האנטישמיות והגזענות בימינו ע"ש סטפן רוט באוניברסיטת תל אביב (בשיתוף עם הקונגרס היהודי העולמי).

 

סיכום שנת 2006, שנת שיא באירועים האנטישמיים.

 

הסלמה חדה בגילויי האנטישמיות הפיזיים, המילוליים והחזותיים נרשמה בשנת 2006, והיא מהווה נקודת שיא מאז שנת 2000. כ-590 מקרי אלימות וונדליזם נרשמו ברחבי העולם (בהשוואה ל-406 מקרים בשנת 2005), ובכללם תקיפות אלימות במיוחד, אשר במהלכן נעשה שימוש בנשק מתוך כוונה להרוג (19 אירועים לעומת 15 בשנת 2005) ואירועי אלימות וונדליזם חמורים נגד יהודים, רכושם ומוסדותיהם (574 אירועים לעומת 391 בשנת 2005). הירידה באלימות האנטישמית מרמתה בשנת 2004 לזו בשנת 2005 (501 אירועים בשנת 2004, המספר הגבוה ביותר מאז שנת 2000, לעומת 406 אירועים בשנת 2005) עוררה תקווה זהירה, כי האמצעים שננקטו על-ידי גופים לאומיים ובינלאומיים נגד האנטישמיות החלו מניבים פירות. אולם, הסטטיסטיקה של שנת 2006 סותרת אופטימיות זו.

ייתכן שהממצא המדאיג ביותר הנובע מנתוני שנת 2006, הינו מספר הפגיעות הפיזיות ביהודים – 269 (כפול מנתוני שנת 2005 – 132). תקיפות כאלו, אשר אירעו בבתי ספר, במקומות עבודה וברחובות בסמוך למוסדות יהודיים, בוצעו בדרך-כלל באופן אקראי, כאשר נמצאה ההזדמנות לכך. בעוד שחילול בתי עלמין ואנדרטאות נותר בערך באותה רמה כמו בשנת 2005 מספר כפול של בתי ספר ומרכזים קהילתיים הותקפו, ו-94 בתי כנסת הושחתו, בהשוואה ל-56 בשנת 2005.

תקיפתם של יהודים, בכללם ילדים ובני נוער, מהווה איום הולך וגובר. אמנם כאשר הקורבנות מגישים תלונה הם מתבקשים על-ידי המשטרה או רשויות אחרות למסור פרטים אודות זהות התוקפים, אולם לעתים קרובות קשה מאוד לקבוע את זהותם הן בשל אופי התקיפות והן משום שאנשי ימין קיצוני ומוסלמים משתמשים לעתים בסיסמאות אנטי-יהודיות ואנטי-ציוניות זהות. עם זאת, ראיות בזירות הפשע מצביעות בבירור, כי אחוז המוסלמים בין התוקפים הינו גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסיה הכללית (הערכות אחרונות מצביעות על 20 מיליון מהגרים מוסלמים, חוקיים ובלתי-חוקיים, במרכז אירופה ובמערבה). בעוד הקורבנות חשים עצמם לעתים קרובות פגיעים ובלתי מוגנים על-ידי מוסדות המדינה, התוקפים בדרך-כלל נמלטים מבלי שיבואו על עונשם.

באוסטרליה, בקנדה, בבריטניה ובצרפת נרשמה העלייה הגדולה ביותר באלימות על רקע אנטישמי. מתוך 442 אירועים מכל הסוגים באוסטרליה (כולל הטרדה, איומים והסתה לרצח – 47 אחוזים מעל הממוצע השנתי), היו 50 מקרים של תקיפות אלימות נגד יהודים ומוסדותיהם. בקנדה נרשמה עלייה של 13 אחוזים בכל הקטגוריות, ומספר אירועי האלימות עלה מ-44 ל-74. בעבר, קנדה נהנתה מרמה נמוכה של אנטישמיות; אולם, היא גדלה בהתמדה בשנים האחרונות, במיוחד באזורים דוברי צרפתית. שנת 2006 היתה נקודת השיא מבחינת אירועים אנטישמיים בבריטניה מאז ראשית המעקב בשנת 1984: עלייה כללית של 60 אחוזים נרשמה במחצית השנייה של השנה, של 37 אחוזים באירועים האלימים, אשר כולם – למעלה מ-100 – הופנו כנגד בני אדם. בצרפת נרשמה עלייה של 24 אחוזים באירועים מכל הסוגים, ועלייה של 45 אחוזים באירועים האלימים. נורבגיה הפכה בשנת 2006 למוקד מדאיג בשל מספר תקיפות מתוכננות וכאלה שהתקיימו בפועל נגד יהודים ובתי כנסת, וביטויים אנטי-ציוניים ואנטי-יהודיים חריפים, אשר גרמו למנהיגי הקהילה היהודית להמליץ לחברי הקהילה שלא לשאת סמנים יהודיים מזהים מחוץ לביתם.

בבלגיה הוכפל מספר האירועים האלימים, ובגרמניה הוא נותר גבוה. יהודי גרמניה נתקלו באנטישמיות כמעט יומיומית, אשר באה לידי ביטוי בעיקר בחילול בתי עלמין ואנדרטאות לזכר קורבנות השואה – המספר הרב ביותר של אירועים מסוג זה באירופה. בסך הכול, 324 אירועים אלימים נרשמו במערב אירופה. הפגנות אנטי-ישראליות, שלוו בסיסמאות אנטישמיות התרחשו באיטליה, בשווייץ ובהולנד.

בדרום-אפריקה נרשם בשנת 2006 המספר הגבוה ביותר של אירועים אנטישמיים מאז החל שם מעקב מפורט לפני שני עשורים. הפעילות האנטישמית הגיעה לשיאה בזמן מלחמת לבנון השנייה ולאחריה: לעומת 20 אירועים בשנת 2005 ו-37 בשנה שלפניה, בשנת 2006 התרחשו 79 אירועים כאלה. מספרם של מקרי האלימות והוונדליזם עלה מ-3 ל-15 בשנת 2006. ארגון הקהילות היהודיות (SAJBD) דיווח, שרגשות אנטי-ישראליים חזקים ומתמשכים, שמצאו ביטוי באמצעי התקשורת המרכזיים ובתרבות האזרחית, במיוחד בזמן המלחמה, תרמו בבירור להיווצרותה של אוירה עוינת יותר כלפי יהודים ומוסדותיהם.

במדינות חבר העמים נרשמה עלייה באירועים האלימים מ-62 אירועים ל-76, במיוחד באוקראינה (מ-21 אירועים ל-34). עשר המדינות המזרח אירופיות, אשר הצטרפו לאחרונה אל האיחוד האירופאי, נדרשו להוכיח רמה נמוכה של אנטישמיות ושל הפרה של זכויות מיעוטים אחרים כתנאי להתקבלותן – תנאי אירוני, שכן הוא נקבע על-ידי מדינות מערב אירופה בהן האנטישמיות פורחת. בכל זאת נראה כי האנטישמיות נמצאת במגמת עלייה במדינות הללו, המיוחד בהונגריה, ברומניה ובפולין.

אף-על-פי שרוב האירועים האלימים היו אירועים ספונטניים, רצח מכוון של יהודים התרחש בשנת 2006 בארצות-הברית ובספרד הקורבן שרד ניסיון לרצוח אותו, בעוד שתכנונים, הן על-ידי טרוריסטים לפגוע במוסדות יהודיים והן תכנונים לפגוע ביהודים, סוכלו בנורבגיה, בקורסיקה, ברוסיה ובאוקראינה. יש לציין כי תכנונים הפכו לקשים יותר לביצוע בשל מעקב צמוד יותר של המשטרה אחר קבוצות קיצוניות, תקנות גבול ופיקוח כללי. כך קרה שמעשים בלתי מתוכננים הפכו לשכיחים יותר.

השפעתם של האירועים במזרח התיכון על האנטישמיות אינה ברורה מאליה. באוסטרליה למשל, מלחמת לבנון השנייה נקשרה באופן ישיר לעלייה באלימות ובהתבטאויות האנטישמיות, אך בצרפת, בקנדה ובבריטניה נרשמה רמה גבוהה של אנטישמיות, כמחצית מאירועי השנה כולה, דווקא במחצית הראשונה של שנת 2006; גם בהולנד ובבלגיה נרשמו מספר אירועים חמורים בתקופה זו, עובדה המצביעה על בעיות חברתיות ופוליטיות לא פחות מאשר על השפעת האירועים במזרח התיכון. בארצות-הברית היתה אמנם ירידה של 12 אחוזים באירועים האנטישמיים, אולם גם מספר תקיפות חמורות ואירועי ונדליזם נרשמו בשנת 2006. אירועים וביטויים אנטישמיים בארצות-הברית משקפים במידה מסוימת את שאיפת השמאל הקיצוני, ולעתים גם הליברלי, כמו גם את זו של הימין הקיצוני, להשתמש במזרח התיכון ככלי לנגח בו את ממשל הנשיא בוש.

כפי שצוין בדו"חות קודמים, נתונים אודות אירועים אלימים מדגישים את תמונת האנטישמיות, אך ניתוח הסיבות לאירועים ואופיים, כמו גם הביטויים המילוליים והחזותיים הרבים שאין אפשרות לספור אותם, משלימים ומבהירים אותה. בהקשר זה, שני אירועים מרכזיים שאירעו בשנת 2006 עודדו ביטויים אנטישמיים רבים וחיזקו דמות רווחת של היהודי והישראלי: המאמצים שהושקעו על-ידי אירן לפגוע בישראל על-ידי הכחשת השואה ומלחמת לבנון השנייה.

בשלהי שנת 2005 ההנהגה האיראנית הנוכחית החליטה להשיק מערכה מתוכננת היטב להכחשת השואה, מתוך מטרה פוליטית מובהקת: אם יצליחו לגרום לקובעי דעת הקהל במדינות ערב, ואולי גם במערב, להטיל ספק בקיומה של השואה או לכל הפחות לחשוב שמדובר בהגזמה גסה, אזי אחד הנימוקים החשובים ביותר שלדעתם הביא להקמתה של מדינת ישראל יתערער, והנשיא האיראני יצטייר כמגן העולם הערבי והמוסלמי נגד מה שמכונה האיום הציוני. לפי טענתו של אחמדינידג'אד, גם אם השואה אכן התקיימה, מבצעיה האירופאים צריכים לשלם על כך ולא הפלשתינאים. לא זו בלבד שטענותיו אלה של אחמדינידג'אד תואמות את אלו של השמאל הקיצוני האנטי-ציוני, אלא הן אף משקפות קונצנזוס הולך ומתפשט במרכז החברה האירופאית, שרואה את הפלשתינאים כקורבנות ישירים של השואה הסובלים בשל פשעי האירופאים.

הכחשת השואה על-ידי ההנהגה האיראנית הינה בעלת אופי פוליטי, בניגוד להכחשה הקלאסית, התיאורטית יותר, אשר פרחה בשנות ה-80 וה-90. זאת ועוד, הכוונות ההרסניות של אירן קיבלו עידוד מצד מכחישי שואה, אשר נמלטו לטהרן מן המערב על מנת להתחמק ממשפטים או מפסקי דין בארצותיהם ושיתפו את הנשיא אחמדינידג'אד בניסיונם. תחרות הקריקטורות בנושא השואה, נושאים החוזרים על עצמם בנאומים פומביים, וכנס ה"מומחים" בנושא השואה, שנערך בטהרן באמצע דצמבר 2006, כולם מעידים על שיתוף פעולה זה.

גישות נוסח אירן כלפי השואה באות לידי ביטוי בשני מישורים: ראשית, הן מהדהדות במגמה האקדמית/אינטלקטואלית האנטי-אמריקנית, אנטי-גלובליסטית ופוסט-קולוניאלית השמאלנית, אשר רואה בהקמתה של מדינת ישראל טעות. לחוגים מעין אלה, במיוחד במערב, יש נימוק משלהם לכך - לא השואה אלא המדיניות הישראלית. בכל זאת, המסקנות, של אירן מזה ושל חוגים אלה מזה, זהות: הכחשת זכותו הבסיסית של העם היהודי למדינה.

גם ונצואלה נתונה תחת השפעתה של אירן. הנשיא הוגו צ'אווס כרת ברית עם "אחיו, אחמדינידג'אד", אשר שכנע אותו כי ישראל התנהגה בלבנון כפי שהתנהגו הנאצים באירופה. צ'אווס מעודד ותומך באופן פעיל בעמדה האנטי-ישראלית והאנטי-יהודית הקיצונית של הדרגים הבכירים במדינה, אשר באה לידי ביטוי באמצעי התקשורת הרשמיים, ומאשימה גם את הקהילה המקומית בתמיכה בישראל ובאויביו של צ'אווס.

אנטישמיות הנתמכת על-ידי השלטונות, אשר היתה נפוצה עד שנות ה-70 בברית-המועצות, במדינות ערב ובמדינות העולם השלישי, הופיעה מחדש באירן ובוונצואלה, ובאופן שונה ועקיף גם בפולין. בעולם המערבי, אנטישמיות זו הוחלפה באנטישמיות לא-ממשלתית, אשר צומחת מלמטה. הרעיון לפיו בעולם הערבי האנטישמיות מוכתבת על-ידי הקונפליקט הסוני-שיעי בהתאם לגחמות השליטים מסתבך לנוכח מבול הקריקטורות והסדרות הארסיות, אשר מקורן במדינות הערביות הקיצוניות והמתונות כאחת. היות וביטויים כאלה מהווים כלי בסכסוך עם ישראל, התערבותם של המשטרים השונים או, לכל הפחות, המימון שהם מספקים, נראה לעתים בבירור.

המישור השני, שבו ניכרת הכחשת השואה על-ידי אירן, הוא חיזוק דמותם של היהודים ושל ישראל, אשר לכאורה נפשם החולנית ורדיפתם אחר כסף, כוח וביטחון גרמו להם להמציא את סיפור הזוועה הזה. סטריאוטיפ זה חוזק עוד יותר על-ידי אירועי מלחמת לבנון השנייה. התקופה הקצרה של אהדה ממנה נהנתה ישראל בראשית המלחמה ביולי 2006 התהפכה במהירות בעקבות אירוע כפר כנא, במהלכו נהרגו אזרחים, וביניהם ילדים. דמותו של הישראלי כרוצח ילדים, אשר טופחה בתעמולה הערבית ובסדרות טלוויזיה בשנים האחרונות, התמזגה עם דמותו של היהודי כפי שבאה לידי ביטוי מאז ימי הביניים והגיעה לפסגות חדשות במהלך המלחמה בלבנון ולאחריה. אכן, דמות היהודי, שנוצרה במהלך מאות שנים, לא נשתנתה באופן בסיסי, אולם בכל תקופה או הקשר הודגש אפיון מסוים יותר מאשר אחרים. במהלך מלחמת לבנון, סדר היום הפוליטי האנטי-ציוני הדגיש את דמות רוצח הילדים האכזרי, שהוא לכאורה מהותם של היהודים והישראלים, כמו גם התנהגות אופיינית לנאצים – הקבלה אשר הפכה למעשה להנחת יסוד שאין צורך להוכיחה עוד.

האכזריות כתכונה יהודית באה לידי ביטוי בעיקר בקריקטורות (ראו בהמשך). בתקשורת של היום, האינטרנט הוא האמצעי אשר מעביר בצורה הטובה ביותר מסר חזותי. אכן, קריקטורות אשר פורסמו בעיתונים והופצו ברשת הציגו דמות סטריאוטיפית של יהודים ישראלים, כה מרושעים, אכזריים, צמאי דם, כמו-נאצים, עד אשר – וזוהי המשמעות החבויה – אין להם כל זכות שהיא להתקיים. ראייה זו הודגמה באופן הברור ביותר בשנת 2006 על-ידי הסופר הנורבגי הנודע ג'וסטין גארדר. הוא ייחס את המדיניות הישראלית העכשווית לכתבים יהודיים עתיקים, אשר לטענתו דגלו באכזריות ונקמה כלפי אויבי "העם הנבחר", ובכך קבע כי ישות כה אכזרית לעולם לא תשתנה (ראו בהמשך פרטים נוספים). דבריו וביטויים דומים רבים, אשר הופיעו בערוצי התקשורת העממיים, מעניקים משנה תוקף להגדרתו של החוקר הבריטי דוד הירש את תקופת המלחמה בשנת 2006: "הקיץ במהלכו נכנסה האנטישמיות לזרם המרכזי".