נתונים והערכות – טיוטה
תמצית אירועים ומגמות
שנת 2004 הייתה השנה
הקשה ביותר בגל האנטישמיות הנוכחי מבחינת תכיפותם, מספרם ואופיים של האירועים
האנטישמיים. אומנם מאז החל גל זה, באוקטובר 2000, הייתה כל שנה קשה יותר מקודמתה,
וההשוואה בין מספרי האירועים וחומרתם בכל שנה הצביעה על גידול והחמרה מתמידים, אך
ההשוואה בין שנת 2004 לשנה שלפניה, 2003, שבה היו 330 אירועים חמורים (כלומר,
התקפות פיזיות, גם תוך שימוש בנשק וונדליזם כלפי רכוש ומוסדות) ו-30 פיגועים (כמו
ירי, דקירות, פיצוצים והצתות), מראה שלפנינו קפיצת מדרגה ממש: לפי הנתונים שבידי
המכון היו בשנת 2004 482 אירועים חמורים ועוד כעשרים פיגועים בעולם בכלל.
לכאורה אפשר להצביע על
ירידה במספר הפיגועים, מ-30 ל-20, ואולם דווקא ירידה זו מצביעה על המגמה הרווחת
עכשיו, והיא: פחות אירועים מאורגנים על-ידי קבוצות החותרות לפעולה אלימה מתוכננת
הפוגעת ביהודים רבים, והרבה יותר תקיפות של יהודים על-ידי בודדים, הפועלים באופן
ספורדי ולאו דווקא מתוכנן. ואכן, תקיפת יהודים שאפשר לזהותם ככאלה, ברחובות ובבתי
הספר, היא המאפיין הניכר יותר ויותר בשנים האחרונות ובייחוד בשנה החולפת, והוא
מאפיין ניכר הרבה יותר מאשר פגיעה ברכוש, במוסדות קהילה, באנדרטות ובבתי קברות.
לפי נתוני המכון (ראו ניתוח מפורט בהמשך) תקיפת אנשים נעשית בעיקר על-ידי מהגרים
צעירים, הבאים בעיקר מארצות מוסלמיות, שאינם משתייכים לזרם פוליטי מובהק, ואילו
הפגיעה ברכוש ובמוסדות נעשית בעיקר על-ידי ימין קיצוני.
מבצעיהן של התקיפות,
הפועלים כאשר נקרית ההזדמנות על דרכם, ונמלטים מיד אחר-כך, נלכדים ומובאים לדין רק
לעתים רחוקות. עובדה זו מגבירה את מצוקתם של יהודים, המוצאים את עצמם או את ילדיהם
מותקפים בראש חוצות או במקומות ציבוריים, ויודעים כבר שהרוב המכריע של התוקפים לא
יבוא על עונשו, וכך הם למעשה ללא הגנה בארצות בהן הם אזרחים ותיקים: עד כמה שידוע
לנו, למעלה מ-180 אנשים הותקפו, כ-40 בתי-ספר ומרכזים קהילתיים, 140 בתי קברות
ואנדרטות, 60 בתי כנסת ו-60 בתי עסק, במהלך 2004. על-פי הערכותיהן של קהילות
יהודיות, ייתכן שהמספרים גבוהים הרבה יותר, משום שלא כל אדם שהותקף מוכן לדווח על
כך, ומה גם שאין טעם להתלונן אם ממילא התוקף לא ייתפס וייענש.
הארצות שבהן ניכרה
העלייה הגדולה באירועים החמורים ב-2004 הן: צרפת – מ-64 ב-2003 ל-96
ב-2004; לפי נתוני "השרות להגנת הקהילה היהודית", ה-SPCJ, הסופר את כלל הביטויים האנטישמיים, גם הפחות אלימים, עלה מספרם
מ-503 ב-2003 ל-590 ב-2004, מזה כמחצית מקרי אלימות ובתוכם עלתה מאוד האלימות
הפיזית. גם באנגליה עלה מספר האירועים האלימים החמורים מ-50 ב-2003 ל-84
ב-2004, וזה מתוך מספר כולל של 532 אירועים, המספר הגבוה ביותר מאז 1984. לפי
השוואה שערך ה-CST (הארגון לביטחון הקהילה)
הייתה ב-2003 הייתה עלייה של 15% ואילו ב-2004 של 42%. גם כאן האלימות הפיזית
תופסת מקום מרכזי, והיא תופסת את מקומן של ההצתות הרבות מאוד של בתי כנסת בשנים
הקודמות. על-פי נתוני הליגה לזכויות אדם של בני ברית הוכפל בקנדה מספר
האירועים החמורים מ-26 ב-2003 ל-52 ב-2004 וזה מתוך מספר כולל של 857 מקרים. ושוב,
כמו באנגליה, ניכרת כאן מגמת האצה, שכן קודם לכן האירועים הוכפלו תוך שנתיים, ומאז
שנת 2000 מספר האירועים הושלש; וגם בקנדה למעלה ממחציתם של אירועי 2004 היו בגדר
הטרדה והתקפה של אנשים. ברוסיה עלה המספר מ-32 ל-45, ברובם מקרים של פגיעה
בבתי קברות, אנדרטות ורכוש, אך יש לציין שברוסיה עלה גם מספרן של פגיעות שפוגעים
מקומיים קיצוניים, בגוף וברכוש, בזרים בני כל מיני מיעוטים ודתות בכלל, ובמקומות
המקודשים להם, כולל מוסלמים. רוסיה היא אולי המדינה היחידה שבה פוליטיקאים ואנשי
ציבור מרשים לעצמם התבטאויות אנטישמיות חריפות ומכוערות, גם בין כותלי הדומה; ושבה
יש חקיקה אך אין כמעט סימן שהיא נאכפת. גם באוקראינה הוכפל כמעט מספר האירועים. בגרמניה
עלה מספר האירועים מ-34 ל-50, וגם בה רוב הפגיעות הן בבתי קברות ובאנדרטות. בארצות-הברית,
שבה נשמר במשך כעשור שנים מספר כמעט קבוע של אירועים, חלה השנה עלייה של כ-17%
לעומת קודמתה, וזה לפי דיווח של ה-ADL. עם זאת יש לציין
שהמדובר בספירה ובמעקב אחרי כלל הביטויים האנטישמיים (1823 במספר), שברובם היו
מילוליים, כמו עלבונות והטרדות; כ-60 בתי כנסת ומוסדות קהילה נפגעו, בעוד שמעט
מאוד יהודים הותקפו פיזית.
מספרים אלה בארצות
שנזכרו מאששים את טענתנו, לפיה במקומות שבהם קיים ציבור מוסלמי פעיל (כמו בצרפת,
אנגליה וקנדה) שם מותקפים היהודים פיזית, ובמקום שפעיל יותר ימין קיצוני (גרמניה,
רוסיה, ארצות-הברית) – נפגעים יותר מוסדות הקהילה השונים.
בשנה החולפת ניכרה
במקביל לעלייה במספרם של האירועים האנטישמיים, גם מודעות גוברת של ממשלות וארגונים
אירופיים ובינלאומיים לפגיעה באזרחיהם היהודים, וזאת מתוך התחזקות ההכרה שהרקע
לאירועים נמצא בביתם הם ולאו דווקא בהקשר המזרח-תיכוני ובסכסוך הערבי-פלשתינאי:
מספרם של המוסלמים, המהווים את רוב המהגרים באירופה, המערבית בעיקר, עומד היום על
15 מיליון לפחות, וחצי מיליון מתווסף כל שנה – ריבוי טבעי גבוה מאוד בהשוואה
לאירופה המזדקנת: הדמוגרפים סבורים שמספרם יוכפל עד 2015. הם מגיעים מהודו ופקיסטן
(לאנגליה), מצפון-אפריקה ומרכזה ומן הקריביים (לצרפת ולקנדה), מתורכיה ועוד
(לגרמניה). זהותם המוסלמית חזקה ולרוב הם אינם מתערים בסביבתם – הן מרצונם הם, והן
מחמת הקשיים בקליטתם מצד הרשויות והחברה. האידיאל של הרב-תרבותיות ששרר באירופה עד
לשנים האחרונות, וטופח בייחוד על-ידי ה-NGOs,
ארגונים לא-ממשלתיים הפועלים בתחומי זכויות האדם, אשר קיוו להתערות וקליטה טבעית
של הבאים, הוחלף בהדרגה בהכרה מתחזקת שיש לנקוט צעדים מידיים שיובילו לאינטגרציה,
וקודם כל במערכת החינוך, והחינוך לדמוקרטיה. עם זאת, החקיקה והאכיפה עדיין אינם
הולמים את חומרת המעשים המופנים כנגד יהודים וכנגד מיעוטים אתניים נוספים ועליית
הפשיעה כנגד החברה בכלל, ונראה כי יש חשש של השלטונות ממתן מענה הולם. ברור גם
שקשה באמת לשפר את מעמדם הכלכלי-חברתי של מיליוני מהגרים, וכך קורה שרגשי האשמה של
השמאל וה-NGOs כלפי מצוקת המוסלמים חזקים יותר
מאשר כלפי זו של היהודים, ומה גם שהשמאל רואה במהגרים את מעמד הפועלים העכשווי.
על רקע זה מתחזקות
האיסלמופוביה מזה, ואלימות שכנגד של מוסלמים מזה; והימין הקיצוני, ואף השמרני,
הניזון ממתח זה, מראה סימני התחזקות.
כיוון שהפגיעה ביהודים
היא חוד החנית של ההתפתחות שתוארה, נתפסת האנטישמיות האלימה כעניין הראשון שיש
לטפל בו לשם הרגעת השטח. ולפיכך נערכה באירופה במהלך שנת 2004 - וגם לפניה – שורה
שלמה של כנסים וסמינרים למאבק בתופעת האנטישמיות שיזמו ממשלות או ארגונים
אירופיים, ובצדם שורה של סקרי דעת קהל, מחקרים ודו"חות מצב.
במיוחד יש לציין את
הכנס שנערך באפריל בברלין, ביוזמת ה-OSCE,
הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, המונה 55 ארצות, ובחסות נשיא גרמניה ושר החוץ
שלה. היה זה הכנס הראשון שבו התקבלו גם החלטות אופרטיביות, כמו: מינוי מפקחים
ומשגיחים, הקמת מאגר מידע, ומציאת הגדרה ברורה ואופרטיבית למעשים אנטישמיים, כדי
שרשויות של שיפוט ואכיפה תוכלנה לפעול לפיה.
ההתקדמות לקראת מימוש
ההחלטות האלה תבחן בכנס נוסף שייערך ביוני בקורדובה, ביוזמתו של מיגל מורטינוס, שר
החוץ של ספרד, הנשיאה התורנית של ה-OSCE,
ושם תוצג ככל הנראה הגדרה לאישורם של משתתפי הכנס. ניתן איפוא לומר, שבצד העלייה
החמורה בביטויים האנטישמיים ובייחוד באלימים שבהם, יש התעוררות ומודעות גוברת של
ממשלות וארגונים לחומרת הבעיה, לצורך לטפל בה, ולעובדה שהיא מתרחשת על רקע של מתח
גובר, בייחוד במערב אירופה ובקנדה, בין החברה הקולטת למהגרים אלה. הסכסוך במזרח
התיכון, שנחשב עד כה למקור הבעיה, נבחן לאחרונה מזוויות נוספות: חלק ניכר של
המהגרים בא לאירופה ממקומות שאין להם שום קשר לסכסוך זה; העליות והירידות
בהתפרצויות האלימות אינן מתרחשות תמיד במקביל לאירועים בין ישראל לפלשתינאים; ומאז
ראשית נובמבר 2004, אז נפטר יאסר ערפאת, יו"ר הרשות הפלשתינאית, ניכרת מגמה
של התקרבות בין הצדדים וחתירה לפתרון, ובכל זאת אין סימן לירידה ברמת האלימות
האנטישמית לא בסוף 2004 וגם לא בראשית 2005. היא קשורה בקשר סבוך במציאות של
ימינו, שבה תהליכי הגירה וקליטה, גלובליזציה והפרטה מובילים לאבטלה ולתסכול, מתח
בין רב-תרבותיות לניסיון לשמור על תרבויות לאומיות גורם לוויכוחים סוערים בתוך
הארצות הדמוקרטיות, וחברות עשירות, מתועשות ומזדקנות הזקוקות לידיים העובדות
מהארצות העניות המתדפקות על שעריהן אינן מוכנות עדיין לשלם את המחיר המלא ולקלוט
את הבאים קליטה אמיתית. כל זאת בנוסף לסיבות עליהן הצבענו בעבר וקודם כל רגשות
אנטי-אמריקניים ואנטי-ישראליים, המתבטאים באופן מילולי וחזותי בחוגי אקדמיה, שלטון
ותקשורת ויש להם השפעה עקיפה על גלי האלימות.
